על דומיננטיות המדע בספורט

האובר-מדעיזציה של הספורט

בתחום פיתוח היכולות לספורטאים אי אפשר שלא לחוש ב"פשטות יתר" מסויימת בהגדרות הרצות בתעשייה הנוגעות למאפייני הביצועים – פשטות מהסוג הרע, כזו שבתוכה טמון מעין עוורון מובנה ממציאת האמת, אפילו שאומרה בא בתמימות בשם האמת.

כשמדברים לדוגמא על סיבולת גופנית- תת תחום בתורת פיתוח היכולות לספורטאים אי אפשר שלא לחוש באותה פשטות-יתר.

המונחים העיקריים בהם משתמשים כדי למיין סוגי סיבולת לספורטאים הם "סיבולת עצימה" ו-"סיבולת רצף" וגם כאן, כפי שנכתב כבר בעבר, ההסתכלות היא אך ורק מזווית מטבולית כימית (צריכת חמצן, מאגרי אנרגיה וכד'). למשל, במבחנים השונים באקדמיות למאמנים בארץ (וגם בעולם) יש שאלה בסגנון "ירין הוא שחקן כדורסל, ציין את מעגל האנרגיה בו הוא משתמש ואיזה סוג אימון משפר זאת". כמובן שאין מנוס למוסד מלמקד את שאלותיו כדי למנוע דיון תיאורטי שבד\"כ לא רצוי בהליך הסמכה ובצדק- אך לעתים, עומק נוסף כ"פעילות שלאחר הלימודים" לא יושג מפאת היהירות היתרה שיש במקצוע הזה ספציפית בניגוד למקצועות מדעיים אחרים כמו פיזיקה, שנזהרת מאד מלהוריד "לוחות ברית" כל שני וחמישי ומשאירה את ישומה בעולם למנהנדסים (השקולים למאמנים).

ההנחה הזו לעיל, שכדורסל הוא כדורסל בגלל שהוא דורש פעילות עצימה תחת חומצת חלב, היא פשטנית וגובלת בזלזול באינטליגנציה של מאמנים כאוכלוסיה.

לצערינו החשיבה האטומיסטית הזו, שמחלקת את העולם הרחב שנקרא ביצועיים גופניים ל"חלקים קטנים ברי עיכול לכל קורא" והציפיה השגויה שחיבור וחיסור חלקים שונים יביא למציאת האמת היא שלטת במידה רבה בתעשייה.

אמנם, הדבר לא מגיע רק מעצלות מחשבתית- מרכיבי החשיבה האלה הם יסודותיה של "השיטה המדעית" המוצלחת ששיפרה את איכות חיינו כל כך; שיטת גילוי תופעות התלויה בבידוד גורמים מסויימים מגורמים אחרים כדי ליצור תמונה אובייקטיבית על נושא מאד ספציפי.

בעולם מדע האימון, אפשר אם כך היה לחשוב שהמאמנים הטובים ביותר יהיו בהכרח רק חוקרים מהאוניברסטאות, שמכירים מקרוב את הנתונים ויודעים לתת מענה מדעי לרוב השאלות הנפוצות במדעי הספורט, אך זהו לא המקרה בפועל משום מה – שכן רוב מדעני הספורט נשארים בכותלי האוניברסיטה לקריירה אקדמאית, ואלו מהם שבוחרים לרדת לשטח מגלים שהעברת המדע לאומנות האימון היא לא בדיוק ישום 1:1 של מספר מחקרים בתחומים הרצויים אלא עולם שלם שמלהטט בין מדע, רצון, רוח, מזל, אנושיות ומנוף (ואלו מביניהם ששורדים גם זאת, לעתים מתגלים כמאמנים מצויינים!)

אכן קיימת כאן רמיזה לטבע הלא-אמפירי הרווי של ענייני מרכיבי הכושר הגופני, אך בהחלט לא להקטנת השיטה המדעית, שכן גם ההיפך הוא אסון, כלומר נטישת המספרים לחלוטין והסתמכות רק על העניינים האומנותיים או התצפיתיים – דבר שהיה נפוץ במגרשי הספורט עד תחילת המאה ה-21.

כלומר, יש לברך על השיטה המדעית בישומה בספורט, אך להבדילה מאימון בדיוק כמו שפיזיקת אלקטרומגנטית נבדלת מהנדסת חשמל- שכן הפיזיקה היא אמנם ה\"מטוס להרכבה\" שכל ילד רצה כשהיה קטן, אך לא הוראות ההרכבה, מידע שנמצא אצל המהנדס.

ההסטוריה של המדע

350 לפני הספירה עד 500 אחרי הספירה- ניתן להבחין בשורשי המדע הנולד באקדמיה הראשונה אי פעם, שהוקמה באתונה ע"י הפילוסוף אפלטון מורהו של אריסטו, שעבודותיהם המשותפות עתידות להפוך לבסיס כל המדעים והפילוסופיה בימינו.

אפלטון האמין שאפשר לבחון את אופן פעולת הטבע בצורה לוגית, דרך טכניקות רטוריות ורעיוניות אפילו ללא אבחנה ישירה של הדבר, בעוד שאריסטו האמין שצריכים אנו לסווג כל עצם כשלעצמו ולדעת את טבעו דרך החוויה.

למרות התקופה המבריקה הזו שהציתה הדיון המדעי על ידי שני ענקים אלו ותלמידיהם, יעברו כ- 1500 שנה לפני שהדיון המדעי יחזור למרכז התקשורת האנושית מפני שעד אז, הכנסייה שלטה בכל המוסדות האקדמאים ודיכאה כל אתגור של רעיונותיה התאולוגיים בפומבי.

אי שם במאה ה-13, הוגים דתיים (תומס אקווינס, רוג\'ר בייקון) החלו לנסות לאחד את דרכי המדע האריסטוטלי עם דרכי הכנסייה בצורה כזאת שלא תביא לדחיית הכנסייה השלטת אז במוסדות הלימוד. דיון שאז החל לקחת פן טכנולוגי של שימוש בעדשות וניסויים ספציפיים.

המהפכה המדעית למעשה התחילה ב-1443 עם פרסום ספרו של ניקולס קופרניקוס, "על תנועתם של גרמי השמיים" שתיאר לראשונה שכדור הארץ חג סביב השמש, ולא השמש סביב כדור הארץ כפי שנחשב ע"י הכנסייה עד אז. הדבר עודד רבים אחרים להתחיל לפקוח עיניהם למתרחש בצורה אמפירית הוכחתית והצית את המהפכה המדעית הדומיננטית בחיינו עד עצם היום הזה.

על השיטה המדעית

כשקנסיולוג (חוקר תנועת גוף האדם) מגיע לעשות את עבודתו, הוא צריך לעבור מסלול מסויים על מנת להיות רלוונטי במסגרת אקדמית. מסלול שאמנם יש לו מספר לבושים ומחלוקות כפי שנראה בהמשך, אך במהלך מאות שנים חודד ושופר לכדי כך:

1. שאילת שאלה על תחום שבו הוא מצא עניין, למשל: היכן גיוס השריר הדו-ראשי כולל יותר – בתרגיל המתח או בתרגיל כפיפות מרפק בישיבה?
2. איסוף מידע בסיסי כגון שאילתא את המתאמנים המוצלחים מה הם מעדיפים, התבוננות בתכניות אימון של בעלי הדו-ראשי המרשים ביותר וכו\'.
3. הפקת השערה על בסיס הנתונים האלה של מה הוא הולך למצוא, עוד לפני הליך הבדיקה האובייקטיבית.
4. הליך הניסוי והניתוח- כאן יחברו אלקטרודות, יבצעו מדידות פיזיולוגיות, וישתמשו בטכניקות ביומכניות כדי לבודד את הדו ראשי כמה שיותר (לדוגמא ישלטו היטב בזווית התרגיל כדי שכל הנבדקים יבצעו בדיוק את אותה תנועה)
5. פירוש הנתונים ונסיון התאמה שלהם לסעיף 3, תוך ציון יוצאים מן הכלל.
6. המשך מחקר באם לא התקבלה הוכחה מספקת לסעיף 3.

ניתן לראות שהשיטה המדעית היא בו זמנית גם מאד צנועה ודורשת-אמת וגם מאד יהירה (בזכות השערת התוצר שחייבת לבוא לפני התחלת המדידות- דבר שמשפיע על איסוף הנתונים).

מה קדם למה, השפה או חוקי הדקדוק?

"אופיר, אני יודע שאתה לא מאמין במדע\" – אומר אחד ממתאמני העבר בשועל ונענה: \"וכי אני לא מאמין שאימוני כח מסייעים בפיתוח יכולות גופניות? וכי אני לא מצטט עשרות מחקרים במאמרים? וכי אי אפשר להביא עוד כמות דומה של מחקרים כדי להפריך אותי ולהיפך? וכי אני לא משתמש ב-WAZE על כל מרכיבי האיכון תלויי המחקר שבו?"

כלומר, אותו ספורטאי לא באמת התכוון למה שהוא אמר, אלא הוא חיפש בדרכו שלו את גבולות המדע דרך אותה שיחה.

הספורטאי קיבל תשובה ששינתה את הלך מחשבתו – ואותה למדתי מרב גדול שכדרך קבע מנסה להשיב לשאלות ההמון על טבע המדע אל מול טבע האלתור – "מה קדם למה, אנשים שמדברים אחד עם השני או חוקי הדקדוק?" – כלומר אם המדע בא להמציא לנו דרכי חיים ללכת בהן, אז היה הכרחי שחוקי הדקדוק (מחקר השפה) יורכבו תחילה ע"י הפרופסורים, ואז המידע היה נמסר לבני האדם או לקופים שהיו מתחילים לדבר אחד עם השני בפעם הראשונה. אך הדבר לא כך, שכן חוקי הדקדוק באים אחר כך, כדי להסביר שפה שכבר התפתחה מצורך אמיתי.

כלומר, אם היינו מחכים לפרופסורים כדי להתחיל לדבר, יש אפשרות ממשית שבני האנוש מעולם לא היו מפתחים יכולת תקשורת אחד עם השני עד לפני כמה מאות שנים – דבר שכשלעצמו היה מעכב את המדע רטרואקטיבית!

אותו דבר בענייני האימון – רוב עבודת המדען היא להסביר תופעות מוצלחות ע"י ספורטאים ומאמנים, ולא להיפך. המאמנים שהולכים עיוורים אחרי הז\'ורנלים לא רק שיתבלבלו מדעות סותרות חודש אחרי חודש, אלא גם ישארו מאחורי המאמנים ש"התחילו כבר לדבר" בעוד שהם מחכים לחוקי הדקדוק, ולעד ישארו באיחור של שנים רבות (לעתים עשרות שנים), למרות שהם חושבים שהם בחזית הטכנולוגיה.

ניתן להמשיך ולהמחיש את הבעיה בחוקי הכבידה. מה בא קודם, אייזיק ניוטון או הכבידה? לפי מיטב ידיעתי בהסטוריה, תפוחי עץ נפלו מענפים עוד לפני שניוטון סיפר לנו למה זה קורה. אין הדבר לוקח מחשיבות קיומו של ניוטון, שבזכות ההסבר של תופעת הטבע העתיקה הזו פתח אפשרוית לדורות הבאים לנצל את אותו כח לתועלת המין האנושי – אך ממתי הפכנו כחברה שמשתמשת במדע כדי להסביר את בעל הנסיון לחברה שמשתמשת במדע כדי לפקוד את בעל הנסיון? הלא המדע אמור לעודד סקרנות וספקות כלפי הכל? הכיצד קרה שהמדע ב-2024 הפך אנשים לשונאי האלתור, לשונאי ה"חדש" אלא אם הוא לא בא מאת הפרופסור?

המדע לא יודע את מה שהוא עוד לא בדק

כל אדם שמשתמש במדע כדת של ממש מגיע לשלב בחייו בו הוא מתעורר ושואל "רגע, אם המדע מוגבל ע"י כמות החוקרים והרצון לחקור תופעה, מי אחראי שהתשובה הנכונה תהיה בזמן ימי חיי?"

כלמר, עלול המאמן או הספורטאי למצוא עצמו בן 98, ועדיין מחכה לאותו האישור מאיזה סטודנט בן 22 שככל הנראה לא התאמן יותר מדי בחייו ורק רוצה לסיים תואר מאד יקר בהצלחה, שהוא הולך בדרך הנכונה.

חמור מכך, הוא עלול למצוא עצמו שעשה דבר מסויים שהמדע אישר כיעיל תחת המיקרוסקופ המדעי במשך 5 שנים, שהיה יכול לעשות בחודש אם היה מקשיב לבעל הנסיון שאינו כובל עצמו לשעון המדע בלבד, אלא רק משתמש בו לעיצוב רעיונות ושיטות שהמדע עצמו יצטרך להסביר שנים אחר כך.

אחד הדברים החמורים ביותר לחברה הם צריכת-מדע לא מבוקרת ללא שום קשר לעולם המדעי מבפנים. מעטים מאד יודעים על אופן הפעולה של ענקיות הטכנולוגיה גוגל, פייסבוק או מיקרוסופט – ומעטים יודעים על השימוש הנסתר במידע שלהם תוך שימוש בשירותים אלה. אך כרגיל, הצרכן המדעי "יכנע" בפני הכוחות הלא מובנים בפניו ויצרוך את כל אשר יאכילו אותו, בדיוק באותה הערצה שהשימפנזה מגיבה כלפי רחפן בפעם הראשונה – כניעה מוחלטת מפאת הכרה בגדול-ממך, פעולה שלאדם השפוי שמורה רק בהתייחסות קוסמית לבורא/יוצר/יקום, עכשיו הומרה לכניעה כלפי בני אנוש אחרים שדוחפים מוצר מתקדם שככל הנראה יוחלף במוצר אחר במעגל צריכה אינסופי שמכבה, בשם ה\"מדע\" – כל תא ביקורתי במוח האדם, והורג הלכה למעשה את היצרתיות והגמישות המחשבתית.

חיפוש האמת או מציאת האמת?

"מה, אתה לא רוצה לדעת את האמת?" ישאל צרכן המדע הנלהב, ושוב יקבל את התשובה שההבדל בין צרכן המדע למדען בעצמו הוא שהמדען מבין בעצמו איפה מגבלות המחקר שלו, ושהוא בורג במאות שנים של מדע שאולי או אולי לא יפיקו תועלת לאנושות – בעוד שצרכן המדע רואה כל מחקר כלוחות ברית של ממש, ובכך לאורך שנים אינו יוצר שום תבנית פעולה ברורה משל עצמו – רק כניעה אחרי כניעה למשב הרוח של אותו ז\'ורנל, שנה אחרי שנה, כמו האף של תלמיד חטיבה בחופש הגדול, שנשאר ער פעם ראשונה כל הלילה ומריח את הלחם הטרי מהמאפיה מ-5 קילומטר ומתביית על שובל הריח עד לרכישת הלחם.

המדע כהגדרה לא מחפש את האמת, אלא רק מוצא מיני אמיתות שהוא משער כנכונות לאותו פרק זמן עוד לפני התחלת המחקר. כך השיטה המדעית עובדת, והיא לא מסתירה זאת. הזוי שמי שמסתיר את זה הם דווקא צרכני המדע הפופולרי, שהיו רוצים בכל נפשם ומאודם שהמדע היה רכב לחיפוש האמת באשר היא.

שורש הנשמה של אדם כזה הוא אמנם גבוה, שכן חיפוש האמת בכל מחיר היא מעלה גבוהה. אך כדי שזה יצא מן השורש אל המעשים, צריך אותו האדם להבין שהחוקר אותו הוא הרים למלכות בעצמו לא התכוון להיות חסיד אומות העולם ולהוריד דיברות מהר סיני בכל החלטה היכן הדו-ראשי פעיל יותר, בספרינט או במכשיר כיפוף רגליים.

אפשר להגיד שהמדע בכללותו, בהנחה שהוא יתקיים למשך אלפי שנים, מחפש את האמת – בעוד שכל מחקר ספציפית רק מוצא את אותה מיני אמת, וגם זה בערבון מוגבל. יוצא שאם כך צריך מעין "רוב מוחץ" כדי לקבל החלטות על בסיס מדעי, כמו הרוב התומך בחלקים מעבודתו של איינשטיין או ניוטון, רוב שמסמל ש"עלינו על סוד עמוק של הטבע".

אם כן, תודה לאל על המדע, ותודה למדע שמראה לנו שהאל עדיין נחוץ.

 

אחד ממוריי, מרים המשקולות דייב טייט מארה"ב, כתב פעם טור שבו הוא מתאר את הדילמות הגדולות שיש לאדם המדעי בבואו לחפור בור. הוא מספר איך שבוב תחילה קורא את כל החומר בנושא, ואז מחליט באיזה מעדר להשתמש, האם מעץ, האם מברזל? ואז בודק איפה יהיה הדיל הכי טוב, ואז בודק באינטרנט על דחיסות אדמה וכיצד יש מעדר מסויים לכל סוג אדמה, ואז מחכה למזג האויר הנכון כדי לחפור את הבור… עד שלבסוף בוב לא חופר את הבור, כי הוא דיבר על כל דברי ה\"אמת\" שצריכים כדי לחפור את הבור.

לכן בבואך לצרוך מדע, אל נא תסתנוור מ"גדולת" הענף, שכן המדע יכול להיות ברכה גדולה בדרכך קדימה או מכשול עצום שיעצור אותך מלפתח סגנון אישי, ולעד יקטלג אותך כצרכן פופולרי של תלמידי תואר שני ושלישי בעצמם לעולם לא יעסקו בחפירת בורות או אימוני ספורטאים לאחר הלימודים.

אתה הוא העיקר, אתה המשתמש, ואתה בוחר כיצד להשתמש ומתי. כל זמן שה"מדע הפופולרי" משתמש בך ככלי, אז אתה הופך לוירוס לא רלוונטי שוויתר על ההווה, שכן כל מחקר ברגע שהתשחרר מתרחק מרלוונטיות אבסולוטית בכל יום שעובר – ונשארנו רק איתך, כנשא של חוסר רלוונטיות – במחזה אחד עצוב של מלך גדול לשעבר, שכבר לא יכול לבחור מה הוא רוצה לאכול בעצמו.