הדברים שגורמים למאמנים להתאהב בכם

"היי דניאל, מה שלומך?" בסדר קואוץ', אתה יודע… לאט לאט.

"נו מה הפרצוף תענית אסתר, זה בקשר למשחק של אתמול?" כן, הוא שוב לא נתן לי לשחק… הוא אמר לי שאני לא רע מספיק ושהוא לא יכול להשתמש בי נגד קבוצה כל כך חזקה ושאולי במשחק הבא אני אכנס אם השבוע ילך טוב.

להלן סיכום המשך השיחה שלי עם אותו ילד, שבמאבקו מייצג את רובינו בעולם הספורט הקבוצתי – מערכת היחסים המרתקת והמאתגרת עם המאמן הראשי.

כחלק חיצוני ואינטימי בחיייו של הספורטאי התחרותי, יוצא לי לבחון מקרוב את פוליטיקת הקבוצה. ההצלחות שלכם, הספסולים שלכם, הצעקות והביקורות מהמאמן, ה"עונשים" החינוכיים, ההצלחות המדהימות בשבוע אחד שהופכות למפלות של ממש בשבוע לאחר מכן- כמו נסיעה ברכבת הרים הזויה מלאה פיתולים ופניות שנוסעת בתוך מערה חשוכה, שבה אין לנו מושג אם המתקן מקולקל או שלזה התכוון היצרן.

מחוץ לעונה התחרותית, יוצא לי לשמוע על התרשמויות בקבוצות: מהיכן זרקו אתכם בבושת פנים, היכן קיבלו אתכם באיומים והיכן קיבלו אתכם בהתלהבות והבטחות ש"אצלי אתה תשחק".

ברוב המקרים, אני אשמע כמובן רק את הצד של אותו הספורטאי, שבדרך כלל יעדיף את סיפורו שלו עצמו על זוית המאמן שלעתים מפאת עומס השחקנים, ממילא לא יכול להסביר את עצמו עמוקות כלפי כל שחקן ושחקן על כל החלטה שהוא מקבל.

"לגמרי הגיע לי לפתוח השבוע, אני לא יודע מה קרה ומה אפשר לעשות כדי לתקן את זה, והמאמן לא היה ברור" אמר לי שועל צעיר.

נראה שהמצב הזה, של "עונש" שמחובר לחוסר ידיעה ברורה על השלבים הנדרשים כדי לתקן את הבעיה לשבוע הבא הוא כואב מאד בליבו של כל ספורטאי המבקש להגיע למצויינות בספורט.

לרוב, המאמנים הראשיים יגנו על החלטתם לנשל אתכם ממשחקים וקבוצות בניסוחים כמו:

• "חסר לך רעל, אתה ילד טוב מדי"

• "אתה חסר קואורדינציה, כח ומהירות ביחס לאחרים, אני רוצה שתעבוד על זה"

• "הבנת המשחק שלך לוקה בחסר ואין לך עדיין שפת גוף של שחקן שראוי לפתוח אצלי"

• "תשמע יש כמה שחקנים טובים על העמדה שלך…."

• "בוא תתחיל, כרגע אין כסף, ונראה לקראת אמצע העונה איך אפשר להתקדם"

• "אנחנו כבר 25 באימון, זה נהיה יותר מדי.."

ניסוחים אלה ודומיהם הם כלליים מאד, אם כי עדיין נכונים מזוית ההסתכלות של המאמן – אל לנו לבקר את פשטות הניסוח כלל אלא רק לקחת צעד אחורה ולפענח מדוע אדם רנדומלי שמבין דבר וחצי מהמשחק אמר לנו את זה, וליצור תהליך עצמאי שיבטל את הגזירה לא בפוליטיקה, אלא במעשים של ממש.

אכן, לא כולם יאהבו אתכם ולא כולם יתחברו אליכם כבני אדם, שלא לדבר על שחקני כדורגל – אבל מאמני כדורגל זה לא משהו שבדרך כלל תוכלו לבחור – וחלק מאומנות ההשתלמות (מלשון התהליך של להיות ספורטאי שלם) היא גם להסתדר במערכות יחסים מקצועיות ככל שניתן, מעמדת המועסק – כלומר שכיר בקבוצת כדורגל.

כשם שאי אפשר ולא נכון להגיד לילד שגובהו 1.78 שהוא לעולם לא יהיה שחקן כדורסל בגלל גובהו (שהרי אין הדבר בשליטתו) – אין לתלות את הצלחתנו בטיעונים כמו "המאמן שונא אותי" או "יש עליי קללת שחור בגלל שבטעות עברתי מתחת לתמרור" או אפילו "הביאו שחקנים על העמדה שלי, לעולם לא אצליח לפרוח כאן" שכן אלה אותם דברים שאין בשליטתכם לשנות, וכל שנותר הוא ליפול למרמור למשך עוד שמונה חודשים לא כיפים של בזבוז זמן ודמעות לפני השינה.

במאמר זה נצייר קווים מנחים לא רק כדי לתקן ביקורות כלליות קיימות של המאמנים שלכם עליכם, אלא יותר מכל להבא ליצור רושם ראשוני של ספורטאי עלית שקשה להתעלם ממנו, ספורטאי שנכנס ללב המאמן בצורה כזו שאותו מאמן יתעלם מחסרונותיו ויתרכז בחוזקותיו בכל יום יום, יתן בו אימון של ממש בהצלחת הקבוצה ויעמוד להגן עליו בישיבות הצוות המקצועי.

אני לא אשם, זה המאמן

תחילה יש להוציא מהדרך את השאלה הנצחית: ומה אם זו אשמת המאמן? ומה אם אני הייתי בסדר והוא סתם לא אוהב אותי בגלל שאבא של שחקן אחר הביא לו ארוחת צהריים ממסעדת הקובה שהוא מנהל ולכן השחקן השני הפך להיות החביב עליו?

וכי בגלל שיש תאונות בכבישים מדי פעם, נמנע מלהשתמש ברכב? כלומר, העובדה שיש קומבינות לא צריכה למנוע מאיתנו את הצורך לעשות כל דבר שבשליטתנו כדי לשנות את דעת המאמן. אחרי הכל, זה לא פשוט להחליף קבוצות וזה גם לא הרגל בריא לאורך זמן. יהיה רצוי לספורטאי לעבור על כל הנקודות במאמר זה ויותר, כדי להיות השחקן הטוב ביותר שהוא יכול ועל הדרך כמובן להתרגל למצבים שבהם גם זה לא יספיק.

הוא יצטרך אם כך לחפש דרכים לרכך את ליבם של ה"רשעים ביותר" במקום להראות התנגדות בלתי פוסקת שלא תוביל לשיפור במעמדו הפוליטי של הספורטאי.

אנשי הצדק מביניכם יגידו שזה עדיין לא פותר את הבעיה בתעשייה, שיש הרבה אנשים לא כשירים לאמן ושיש הרבה קומבינות של ממש וכו\' – ואתם צודקים, זה ממש מאכזב לעבוד על עצמך פיזית ונפשית בזמן שהדמות שממונה על העתיד המקצועי שלך מלאה בשחיתות פנימית וערכים פגומים. אבל מנגד גם אי אפשר ללכת לתקן עולמות כשחקן פעיל – שכן הדבר משחית את הרוח התחרותית. אפשר להתעסק עם הנושאים האלה בשלב ב' של הקריירה המקצועית שלכם, על הקוים או במשרדים – אבל לא בזמן אמת של חלום בהתגשמות.

ניתן אפילו להרחיק ולהגיד שרוב המאמנים יהיו "עיוורים" לעבודה שלכם ואפילו רעילים כלפיה. כמה שמעתי על הערות בסגנון "כל האימוני כושר שלך והיוגורטים דלי השומן שאתה אוכל בחדר הלבשה ובשביל מה? כדי שתעשה לי פס כזה מגעיל?" כלומר שימוש ציני באורח חייו המקצועי של הספורטאי כנגדו, כאילו שאימוני כושר הם תעודת ביטוח בפני טעויות במשחק.

באווירה חומצית שכזאת הספורטאי לעתים צריך לפעול, אך הרשו לי להיות הסנגור לרגע של ניסוח כה מטריד שכזה מפי המאמן.

אני לא באמת מאמין שהמאמן חושב כך, ש"כל העבודה שלך לשווא אם נתת פס שכזה" – אלא הוא מנסה לבטא איזשהו רעיון נעלה יותר – רעיון שלפיו המשחק הוא רנדומלי ויש לצאת מה"מסגור" הלעתים דוחה של ספורטאי שעושה יחידות חיצוניות ואוכל רק על פי תפריט.

במאמר הקודם "פיתוח סגנון אישי" ראינו שגישת ה"אדמה" – כשהיא מקבלת ביטוי עודף בחדר ההלבשה, גורמת לסלידה מסויימת ממכם בגלל חוסר ההתאמה המובנה בין משחק רנדומלי של אלתורים ותגובה מהירה לבין הצפיות שבתפריט תזונה.

בסעיפים הבאים, אני מבקש שתכנסו לראש של איך כן אפשר להרשים מאמנים, טובים כרעים – מבלי להגרר לסינדרום הראש הנפול בחדר ההלבשה – אותם שחקנים שנצפים לעתים מבודדים עם אוזניות לפני משחק, תוך המחשבה הרומנטית שהמרירות אליה הם נכנסו תגע בלב המאמן – שבתורו ידמע על תמונה ישנה שלו עם בנו משחק כדורגל בגיל 4, ואז יכנס לטראנס של רגשות שבסופו יתן לך את המפתחות לעד להובלת הקבוצה.

שפת גוף כללית – מבט עיניים, מנח צוואר וצורת הליכה

תחילה, נדבר על הווי כל הנראות הפיזית הכללית שלכם כלפי העולם ואנשים אחרים – בעיקר בדברים שקשורים ביציבה, מבט עיניים והצורה בה אתם הולכים או יושבים.

עוד לפני שניגש לאופי הפעולה האתלטית, שבעצמה חושפת המון על עולמכם הפנימי היחודי – לנראות של הצל שלכם יש השפעה של ממש על הצורה שבה אנשים יתקשרו עמכם.

שני תאומים גמורים ברמה אתלטית זהה יכולים לגשת לדבר עם מאמן, האחד יקבל "היי מה המצב תותח" והשני יקבל "כן איך אפשר לעזור\" – וזה לא יהיה בגלל גחמה של המאמן אלא בגלל עניינים פעוטים כמו הצורה שבה אתם הולכים, עומדים ומסתכלים עליו.

מאמנים אוהבים מאד לראות יציבה גבוהה, עם סנטר משוך לאחור. הם אוהבים שאתם מסתכלים עליהם כשאתם פונים אליהם ואוהבים שאתם מתהלכים ככה על המגרש ובחדר ההלבשה ליד השחקנים האחרים.

כל הורדת צוואר שלא לצורך אפילו אם לא מתוך מרמור – כמו למשל בדיקת הודעות בסלולר שדרשה מנח צוואר מדוכא ועצוב קדימה ולמטה, נכנסת למעין "מאגר תת מודע" אצל הסובבים אתכם ומכניסה אתכם לקטגוריה של "טרף" אצל הצופה, או לכל הפחות "חלש". אין כל פסול בלהראות רגישות כשאתם אכן עצובים, אבל מומלץ לשמור התבטאויות גופניות של עצב ומרמור לאנשים הקרובים אליכם כמו משפחה וחברים, ולהשאר חזקים ואיתנים פיזית אל כל עוד אתם ב"עבודה" – שהיא חדר הלבשה והמגרש.

חזה שנכנס ראשון בדלתות במקום הראש, קודקוד ראש שנמצא בשיא הגובה המדוד שלכם תוך הליכה ולא מכופף ומנמיך, עיניים במצב התבוננות חדה וכנה באחר ולא ברצפה, כפות רגליים שפונות ישר ככל הניתן תוך צעדי ההליכה שלכם (ולא נזרקות החוצה בזלזול יהיר של "ילד חרא", או לחילופין מסובבות פנימה בחוסר בטחון והסתרה – אלה הם דברים פשוטים שאפשר לאמן אותם בעצמכם למען רושם ראשוני טוב יותר, שיביא לנקודת התחלה יפה מאד והכרחית מאד לסעיפים הבאים.

אנו צריכים להבין שאלה לא דברים שפועלים בצורה מודעת על אנשים -כלומר לא כך הדבר שמאמן יסתכל עליכם וירשום בפנקס שלו "היום ראיתי את דביר הולך עם ראש מורם" – אלא האנרגיה הכללית שלכם תהיה יותר גבוהה, בצורה כזאת שהמאמן ירגיש טוב שאתם באים – הוא ירגיש שאתם מוסיפים לתחושה התחרותית ולגיבוש החברתי ולוקחים חלק פעיל בנצחון הקרב ובא, אפילו ניתן יהיה לשער שבאחורי המחשבה הסודית שלו יצוץ משפט כמו "נעים לי שדביר הגיע לאימון, כולם פה בדכאון עסוקים בעצמם והוא גורם לי להרגיש שאני לא מבזבז זמן"

אופי הפעולה – חד ואלים או עצלני וכנוע?

אחרי שהבנו מדוע הרושם הראשוני שלכם כל כך נוראי- אפשר לדבר מעט יותר ספציפית על הרושם הראשוני כפי שהוא מתבטא על המגרש, בפעולות של ממש.

כמובן שכאן נכנס הפן האתלטי הטכני שאנחנו עובדים עליו כל כך קשה- אבל עוד לפני שעובדים עליו קשה בהיבט המכני, יש יסודות מנטלים של "גישה אתלטית" שצריכים להניח על השולחן שיכולים להפוך אתכם לשחקנים מסוכנים יותר החל ממחר.

כל ספורטאי בשועל לומד מספר עקרונות כאלה באימונים הראשונים שלו, שכן אין הדבר תלוי בטכניקה אלא ברצון. למשל:

א. נסה תמיד להמצא בעמדה שממנה אתה יכול להגיב לסכנה פתאומית. עמדה כזו מראה שאתה מוכן לכל תרחיש, שאתה מכבד את האימון וללא קשר הופכת אותך למסוכן יותר בעיני היריב.

מאמן שרואה שחקן עומד עם ברכיים בפשיטה מלאה כשלידו פעילות מבצעית מייד חושב על המשפט "אתה נראה שכאילו לא כל כך אכפת לך מהמשחק" – ובצדק! שחקן שלא נמצא בעמדה אתלטית במשך רוב המשחק, יש להניח שהוא בא לחוג ומחכה לסיום כדי ללכת הביתה לשחק פיפא, ולא לאימון רציני ופיתוח קריירה. אני אישית לא הייתי מנסה אקטיבית לפתח שחקן עם התנהגות גוף שכזו אלא הייתי משקיע באלה שנראים לי "רציניים" יותר.

ב. נסה להתייחס לקרקע כאל מצורעת בנחשים ועקרבים בפעילותייך. הדשא/מגרש הוא מקום "להרים ממנו את הרגל בדחיפות כדי לא להעקץ" ולא "לתת לו כח" כפי שהרבה שחקנים מתייחסים אליו באופן שגוי – דבר הגורם להם להראות כבדים שלא לצורך.

כשמאמן מבחין בכוחות כבדים שפונים כולם אל תוך האדמה במקום למעלה מן האדמה, מייד עולות לו אסוציאציות של כבדות, עצלנות והשמנת יתר. לא תמיד הוא ידע מהו שורש הבעיה, אבל בקבוצה של 20 שחקנים, נדיר מאד שמאמן כזה ישקיע זמן רב על שחקן שמציג את האצוסיאציות האלה.

עם האימונים האתלטיים, כל אחד יקטוף ברמה אחרת ובכוחות פועלים שונים – אבל ללא ספק כל אחד יכול בצורה יחסית לשפר את הנראות והזריזות שלו עוד היום רק באמצעות הרצון.

ג. הצג טווחי תנועה היכן שאפשר – התנהג כמו צ'יטה ולא כמו עכברוש.

במהלך ריצות, שינויי כיוון, ניתורים, בעיטות וחבטות – הנחה את הרצון לחפש טווחים. ללא ספק, שחקנים המרגישים בנח עם הצגת טווחי התנועה שלהם מייד מקושרים אצל המאמן לחיות טרף, לכאלה שלא חיים בפחד מלהחליק כל רגע נתון. הצגת טווחי תנועה מקושרת בפסיכומוטוריקה לנוחות עם גופך ולהצבתך כטורף בפני עצמך ובפני סביבתך. אדם שחש נוח בגופו מזיז את ידיו בהליכה ומראה חזה מורם. אדם שלא בנוח עם גופו יהיה כפוך, עם ידיים ליד הגוף וצעדים קטנים, בנסיון להסתיר את קיומו מן העולם ולהתחמק ע\"י כך מביקורת בסוג של מנגנון הגנה מתוחכם ודוחה פשוטו כמשמעו.

הראה למאמן שאתה נוח בגופך, אם לא בשביל הביצועים אז בשביל הרושם שאתה מקרין כלפיו.

שלושת העקרונות הללו הם מרכיבים אתלטיים מובהקים שדורשים אימון טכני רב למשך זמן – אין הכתוב בא לרמוז ש"הכל בראש" כשזה נוגע אליהם ושתהליך האימון הוא מנטלי בלבד – ממש לא. אלא, הוא בא לרמוז שהתנועה צריכה להגיע מתוך רצון קדום שנלמד בשיעורים הראשונים, ולא מתוך מעקב אחר הוראות המאמן. לכן, אתם יכולים לשפר את שלושת הנקודות הללו כבר מחר, בצורה זו או אחרת, כדי לשפר את מעמדכם.

נאמנות, נימוסים והליכות – הסתכלות החוצה מה"עצמי"

אם יש דבר שמבריח מאמנים משחקנים יותר מכל – זה ההדבקות האובססיבית של השחקן בעצמו. השיחות הבלתי פוסקות על "מה יהיה איתי, מתי יקשיבו לי, מתי ישימו לב אלי" וההתנהגויות גוף הקשורות בכך אמנם באות מכוונה טובה, אבל כל מה שזה אומר למאמן העסוק עם 25 תלמידים על הראש זה שאתם לא שחקני קבוצה ושכל פעם שתצליחו תתנו גם את הקרדיט רק לעצמכם, בדיוק כמו שידעתם להסתכל רק על עצמכם כשהיה לכם רע כל השנה.

על מנת לנחות בצד הטוב של המאמן, התחילו לעבוד על הליכות בסיסיות בסגנון "בוקר טוב" או "תודה על האימון, שיהיה אחלה יום". יותר לחיצות יד עם מבט לעיניים, יותר "אוקיי, אעשה את זה" תוך מבט חודר, במקום לקבל הוראות בשקט מוחלט וראש למטה.

כשאתם עוזרים עם ציוד, עשו זאת באהבה והומור.

אם אתם לבד עם המאמן ויש לכם הזדמנות לשיחת חולין, שאלו על הקבוצה, על המשחקים הבאים, על איך לדעתו הקבוצה היתה במקום "איך אני הייתי". שאלו אם יש משהו שיכלתם לעשות אחרת שאפשר להתרכז עליו בראש באותו אימון…

בכל הקשור ליחס לצוות באם יש כזה – הפיזיותרפיסט, אחראי המגרש, האפסנאי ועוזרי המאמן צריכים לראות ממכם רק התעניינות בכלל ולא להיות היועצים האישיים שלכם לענייני מרמור ויגון. כשאתם רוצים לתת, או לחילופין רוצים לשמוע את הצוות בצורה כללית – הם יפנו אליכם בצורה אישית מתוך אהבה. כלומר דווקא מתוך הנימוס והסקרנות באחר אתם תקבלו את היחס האישי, ולא להיפך.

לגבי התנהלות מול שחקנים אחרים, מחזה שלא מתחמק מעין המאמן – השתדלו להשתמש בעקרון "קשוח אך הוגן". אל תתנו לאף אחד לדרוך עליכם ולבזות אתכם בחדר ההלבשה או המגרש, אבל גם אתם תהיו הוגנים ולא תעשו את זה לאחרים. זו הדרך היחידה להוביל ע"י דוגמא.

בגדול, נימוסים והליכות הם לא תחליף לקרביות וצדק, אלא מעין רצון בלתי פוסק לצדק – ולפעמים בצדק, צריך גם לתת בראש. לכן התייחסו אל כל העניין כאל יצור חי שמשתנה כל הזמן במקום כרובוטים שאומרים את אותו בוקר טוב רובוטי כל בוקר – זוהי לא מטרת הנימוס וההליכות.

אם המאמן יראה שאתם יודעים לתת בראש למי שמוריד אתכם או תומכים בחבר כששחקן אחר מוריד אותו וכל זאת תוך שאתם שומרים על נימוסים והליכות – אתם תצטיירו כקפטנים של הקבוצה, מעין אוכפים של הוגנות – דבר שירים את המניה שלכם בעין המאמן. כל אחד יכול להיות רק ערס בעייתי עם כפכפי האוונה, וכל אחד יכול להיות רק מנומס ונחמד עם 3 מימיות באימון – אבל זה השילוב של השניים שלא נראה הרבה בחדרי הלבשה – וללא השילוב הזה, לא השגתם כלום.

מאמנו האגדי של מייקל ג\'ורדן בשיקגו בולס, פיל ג'קסון, היה אומר באינספור הזדמנויות שמייקל ג\'ורדן היה קונה אותו כל יום מחדש עם העצימות בנוסח "קשוח אך הגון" שלו שדיברנו עליה לעיל. ג\'ורדן היה יודע להרים שחקנים וגם לתת להם בראש באותה נשימה. הוא היה דורש את השלמות שהוא מצפה מעצמו, מחבריו. ג'ורדן היה בעצם אומר לפיל במעשיו משהו בסגנון "אתה חייב לסמוך עליי, ואני לא אאכזב אותך, אני מבטיח" – שזוהי הדרך להתייחס לקשר שלך עם המאמן.

ההבדל בין ילד אחלה לבין ילד טוב ירושלים

באחת מתעודות הסיום שלי בחטיבה, כתבה לי המורה כהערה "אופיר הוא ילד טוב עם פוטנציאל גבוה". באותו ערב, פשפשתי בתעודה של החבר הטוב שלי וראיתי שלו היה כתוב "יותם הוא עורק חיים בכתה" ותהיתי מה פשר ההבדל, שכן עורק חיים הוא בהכרח ילד טוב אבל ילד טוב הוא לא בהכרח עורק חיים.

בהמשך החיים למדתי ש"ילד טוב עם פוטנציאל" אומר שלא היתה השפעה מספקת על הסביבה כדי להכנס לאנשים לאיזור הזה במוח שהם רוצים בקרבתך. "ילד טוב עם פוטנציאל" זה כמו להגיד שהשווארמה במרכז העיר לא מגעילה. האם העובדה שהאוכל אכיל ולא מגעיל צריכה לספק את בעל המסעדה?

זהו המשך ישיר של הפסקאות הקודמות, שכן אם נתמסר במלואינו ל"נימוס" סטייל כבש חברינו לקבוצה והמאמן מייד ישימו לב שזה מזוייף ושאתם לא באמת נושכים או יודעים לעמוד על שלכם.

הנימוס האמיתי היחידי הוא כזה שעשה הבדל בעולם. אתן דוגמא:

לשאלה \"מה שלומכם\" אפשר לענות \"טוב תודה\" ולהחשב ילד מנומס. ילד טוב עם פוטנציאל. אך אפשר לענות גם "יותר טוב מאתמול, ואיך אצלך?" – גם לאנשים שאתם לא מכירים כלל – דבר שיקח אתכם מילדים טובים לילדים מעניינים.

בתנאי מגרש – ילד טוב עם פונטציאל ימנע מלדרוש דברים מחבריו לקבוצה בטענה שזה "לא יפה ולא מכב\" – בעוד שילד מעניין ידע לדרוש מהלכים מסויימים או יחס מסויים.

ילד טוב עם פוטנציאל יעזור להחזיר ציוד בסוף האימון, אבל ילד מעניין יבדוק שכל השאר עשו את העבודה שלהם ולא שכחו כלום על המגרש.

ילד טוב עם פוטנציאל יבקש סליחה על דברים שהוא לא עשה, בעוד שילד מעניין ישאל איפה הטעות שלו היתה בדיוק.

אף אחד לא מעריך כבש, בדיוק כמו שאף אחד לא מעריך ילד חרא מכופכף ויהיר שחושב רק על עצמו בבטחון מופרז – לכן אל תהיה דמות מוגזמת לכאן או לכאן, אלא מצא את עצמך בחיפוש אחרי המידה האמצעית (שמעצם הגדרתה כאמצע בין שתי קצוות חיות, לעולם לא תושג במלואה).

הבנה שגם המאמן רוצה להתקדם ולהצליח, ושגם הוא עלול להיות מסופסל בדיוק כמוכם

לעתים אני שואל בראיון הראשוני עם ספורטאי את השאלה הכי עתיקה בספר, "מה החלום שלך? לאן אתה רוצה להגיע?"

פעם אחת, אחד מהם, ספורטאי מדהים בן 11 לא פחות ולא יותר – החזיר לי באותו מטבע ושאל אותי "ואתה?"

לאחר גמגום של כמעט 3 שניות על השעון, יצאתי מנעלי המאמן לרגע כדי שאוכל לענות לו תשובה כנה.

"אני רוצה להגיע לאמן כושר בפרמייר ליג" אמרתי לו. בשלב זה שמתי חזרה את נעלי המאמן בזריזות ידיים מטאפורית מושלמת, והמשכתי: "יש לנו אחריות אחד כלפי השני – כדי שאני אתקדם אני חייב לעשות הכל כדי שאתה תגיע למטרות שלך, וכדי שאתה תגיע למטרות שלך אתה צריך להבין שאתה צריך להרים אותי" – כלומר הקשר בינינו הוא לא רק מקצועי, אלא כל עתידי ממש תלוי באותו הספורטאי, שכן ההצלחה שלו היא הכרטיס שלי קדימה, ולא שום דבר אחר.

הספורטאי הנהנן בסיפוק תוך הסתכלות זריזה מטה מדי כמה מילים, שסימלה את קבלת האחריות ההדדית שהרגע הטלתי בפניו.

אנחנו רגילים להסתכל על מאמנים כאל ישויות עליונות שכבר השיגו את כל מה שרצו בחיים, וכל מה שנותר להם הוא להגיע לעבודה ולנסות לנצח משחקים בשביל הכבוד או בשביל התשוקה הישנה מהמשחק שנשמרה מצעירותם, אך לרוב לא כך הדבר.

רוב המאמנים שתפגשו בחייכם יעסקו במקצוע כל ימי חייהם בצורה זו או אחרת, ויצטרכו לענות למנהלי קבוצות ומנהלים מקצועיים יום ביומו כדי להתקדם/לקבל תנאים טובים יותר.

אם רק נבין שרוב החלטותיו של מאמן נעשות עם שיקול דעת מערכתי של "מה יהיה בעתיד ומה יגידו הבוסים" נוכל באמת לצאת מנעלי התלמיד ולקחת חלק פעיל בעיצוב העתיד של המאמן.

לא חשבתם שאי פעם תשמעו משפט כזה, הא? שאתם, עם הנעלי פקקים מידה 38 שלכם והתספורת הטרנדית ממספרת דותן, תקחו חלק בעתיד של המאמן הגדול והמפחיד? אז זהו, שממש כך.

ברגע שאנחנו מפנימים את זה, שכל קורות החיים של המאמן תלויות בביצועי התלמידים שלו – נוכל להבין את הסעיפים המדוברים יותר לעומק – נוכל לבסס את כל פועלנו יום יום בקבוצה עם הידיעה שיש פה אחריות הדדית, ולא רק "קבלת הזדמנויות" – מונח דוחה שאני שומע כל הזמן, כאילו שאתם קיימים כדי לקבל הזדמנות ממישהו.

להיפך, אתם צריכים לספק למאמן את ההזדמנות להגן עליכם בישיבת הנהלה, את ההזדמנות לדבר עליכם עם משפחתו בגאווה בחופשות, וכדי לעשות כך, אתם צריכים קודם כל לקחת אחריות עליו.

חוש הומור

פסיכולוגים קלינים מפורסמים רבים מסכימים שאנשים בעלי חוש הומור מפותח קלים יותר לטיפול, מכיוון שהם יכולים לקחת צעד אחורה מעצמם ולשחק בצורה הומוריסטית עם הבעיות שלהם – דבר שמוביל לטיפול מהיר יותר מאשר אדם שמסתכל בצורה קיומית וחרדתית על חייו.

אני זוכר כשהייתי ממש קטן, היינו כ-20 דקות לפני אימון כדורסל של יום שני בצהריים במרכז הפיס בשכונה. ארגנתי משחק שבו אני ועוד 3 חברים מתחרים מי יכול לבצע את הזריקה הכי מכוערת מהשלשה ושאר הילדים שהגיעו מוקדם יהיו השופטים.

כשהתחלתי, זרקתי את הזריקה הכי מכוערת שיכלתם לדמיין – כל המפרקים שלי היו בתת-פריקה, הכדור יצא מהיד בעצמה גועלית של קרנף בורמזי חסר רגישות, פגע בחזקה בשעון ה-24 שמעל הסל – קיפץ כמה פעמים מעל הטבעת תוך הפקת צלילים מתכתיים נוראיים ולבסוף נכנס ברשת.

בזוית העין ובתוך כל הצחוקים של כולם אני קולט את מרבי – המאמן שלנו, מסתכל אליי, הולך ומחייך בכנות מושלמת תוך נענוע ראשו מימין לשמאל על המעשה שלי עד שהגיע לדלפק המזכירות. "אופיר לוי ידינוזאור שכמוך" הוא אמר במבטא המיוחד שלו והמשיך בעיסוקיו בדלפק. "הוא בטח חושב שאני כזה מטומטם" חשבתי לעצמי בחצי חיוך, אבל אני אקח חצי חיוך של מרבי, מאמן שהערצתי כל יום מחדש- על פני אנונמיות.

היום אני מבין שהראיתי לו שאני לא רק מכונת טכניקה, אלא באמצעות ההומור- הראיתי שאני מבין דברים עמוקים על כדורסל, דברים שאי אפשר לשים במילים מאותה צורה שאי אפשר להבין למה אהבנו שיר מסויים יותר מאחר.

זה היה רגע שבו ראיתי את מרבי האנושי. ראיתי את מורה-העל הזה שהכל אצלו מאורגן כמו הקלמר של הילדה הכי מחוננת בכתה בראשון בספטמבר – מחייך ונהיה אדום. נוצר בינינו חיבור שנשאר שנים אחר כך.

ולך מרבי – אם אתה אי פעם תקרא את הגיבובים האלה – הכרתי אותך בגיל 10 והיום, מעל 20 שנה לאחר מכן הזכרון שלך עדיין השפעה גדולה על חיי. I love you coach.

פעילות חוץ-קבוצתית

ספורטאי יכול בתמימות מוחלטת ליצור קשר בעקיפין עם המאמן שלו דרך יחידות חיצוניות כמו חוגים, כושר או טכניקה.

אותם מאמני-צד לעתים מהדהדים את פועלו של הספורטאי אצל אותו מאמן ראשי – ובכך מייחדים אותו כמישהו שהולך אקסטרה אחרי החלום שלו, במידה וזה באמת בא ממנו ולא מהוריו או השפעה זרה אחרת.

מאמנים ראשיים בדרך כלל צריכים לנהל את ה"חלום הגדול" של כ-20 אנשים פר יחידת אימון. הדבר בלתי אפשר ולכן הם נוקטים בשיטת פירמידה, שבה הילדים ש"יבקשו יותר" יענו במדרגה אחת יותר של ייעוץ.

כשספורטאי מבצע יחידות חיצוניות באהבה, הוא בעצם אומר למאמן "אני רוצה לעשות יותר מאחרים, אני רוצה ללכת קילומטר נוסף, זרוק לי עוד עצם" – דבר שמאמן הגון בדרך כלל יעשה באם הדבר בא מהלב.

כשמאמן יודע שהוא לא האחראי היחידי לעתידכם, הוא מרגיש בנוח יותר לאלתר איתכם ו\"לשחק\" עם המעמד שלכם ימינה ושמאלה. זוהי בעצם ה"העצם" שהוא מחלק למי שהוכיח שראוי ליותר, שכן הוא לא יכול להבטיח דקות או קידומים, אבל הוא כן יכול להבטיח שעינו המפקחת תהיה עליכם, דבר שיוביל לכך שהוא ישים לב מוקדם שאכן הגיע זמנכם לשחק.

עצמאות בריאה מההורים

אם יש דבר אחד שכל מאמן שונא במקצועו זו המעורבות הבלתי פוסקת והדורשנית של הורים בנוגע לספורט. 25 אמהות ואבות בטלפונים בלתי פוסקים של מדוע כך ומדוע זאת, ולך תהנדס ותתמרן הסבר ראוי שיביא לסיפוק כל אחד מההורים. לא נראה לי שאפילו בינה מלאכותית יכולה להנדס הסבר שכזה ועל כן הדבר הוא מעמסה נפשית גדולה למאמן העובד.

כנער בגילאי 12-20, נסה להראות למאמן עצמאות היכן שאפשר.אל תתבכיין להורים על כל פעם שהוציאו אותך כי מה שהם יעשו זה פשוט ירגישו את כאבך וינסו לדבר עם המאמן כדי לתמרן אותו לדקות משחק. הדבר לא פסול מיסודו – אבל יש לשמור אותו למקרי קצה שכל הסעיפים הנדונו פה מתקיימים בהשתדלות ועדיין נדרשת עזרה מבחוץ.

ההורים שלך בסך הכל רוצים בטובתך, אז מתפקידך להראות אופטימיות גם בימים רעים. הורים אוהבים להרגיש שאתה בדרך הנכונה בראש יותר ממה שהם אוהבים שאתה משחק ומנצח – לכן כל עוד אתה מראה להם רוח קרב ורצון להשתפר הם בדרך כלל ימנעו מללכת לשוחח עם המאמן. כשתרגיש שזה לא מספיק, ההורים הכרישים שלך ידברו עם המאמן.

היום, מאמנים טובים מקיימים שיחות יזומות עם ההורים בתאריכים ידועים, כדי לוודא שכל ילד מקבל את היחס הראוי לו, על מה הוא צריך להשתפר בעתיד ואיפה הוא הראה שיפור מפגישה קודמת.

מספרים (בחייך…)

עד עכשיו, הכל היה כל כך רומנטי. הלוואי שהיינו יכולים להשאר בסרט היפה הזה ולחיות באושר ועושר עד שהשיבה הטובה תפריד בינינו – אבל האמת היא, שכמו שפחזניות טריות עבודת יד מספקות את בעל השן המתוקה – כך מספרים בצורת סטטיסטיקה קונים את לב המאמן.

בתוך כל העקרונות הכלליים, אל לנו לשכוח את המטרה העיקרית של שחקן שכיר בקבוצה מקצועית בוגרת (מטרת העל של רוב הספורטאים הצעירים) – לספק סטטיסטיקה רלוונטית מדידה שאמורה להוביל להצלחת הקבוצה.

אם כן, ניתן לחשוב על כל העקרונות המוצגים במאמר זה כמגבירי-הזדמנויות להצגת סטטיסטיקה, שהיא מטרת העל. כלומר, ניתן להגיד שאם מדובר בילד אחלה, עצמאי, עם שפת גוף טובה ומנהיגות עליונה – הוא יקבל יותר הזדמנויות בעונה כדי להציג את היכולת שלו לספק סטטיסטיקה מאשר אם הוא לא היה כל אלה. אכן, זה גם אומר לעתים ששחקן מוכשר שלא עונה על אף קריטריון במאמר זה חוץ מאספקת סטטיסטיקה – יקבל אהדה מהמאמן הישראלי המצוי – בדיוק כמו שאמר קואוץ\' ברמן לעיל – אבל אני מניח שאלה פשוט דרכי העולם.

אין הדבר צריך לאכזב אותנו שכן אמרנו שאנחנו מתעסקים רק בקלפים שחולקו לנו מלידה ו/או עד הרגע שהתפקחנו מספיק כדי לחפש שיפור עצמי, כמו קוראי המאמר הזה – אין מטרה נעלה מזו בספורט, וכל מרירות על מה שהיה, ככל שצודקת – היא לא רלוונטית לחלוטין בדיון.

אז, הרם ראשך מהקרקע כי אתה לא עובד בחברה קדישא כקברן. יש הרבה מה לעשות לפני שתקבל את הזכות לרחמים עצמיים – וככל שתתחיל יותר מוקדם ככה תהיה אהוב יותר על יותר מאמנים.

"אופיר, לא כולם יאהבו אותך בחיים" אמא אמרה וצדקה. ואם כי אין צורך להתחנן לשונאינו שיאהבו אותנו (ממש לא) – כשמדובר על הפן המקצועי, אני מקווה שמאמר זה סיפק לכם חלק מה\"סודות\" של ממוצע השחקנים האהובים על מאמנים בארץ ובעולם. נמשיך לדון בעוד רעיונות בחלק ב' בקרוב.