בין ריצה לרצון – בינה מלאכותית נגד מלאכת הבינה

חלק בלתי נפרד באימוני פיתוח יכולות אתלטיות מתקדמות ולמעשה רובו – תלוי בתשתית הפסיכולוגית/עצבית שמביאה לידי הפעולה הרצויה בעולם, ולא בתכנון התרגיל האימוני עצמו.

כבר ידוע וגלוי לכל חוקר מוטורי שעשרים ספורטאים יבצעו תרגיל זהה בצורה שונה אחד מהשני, למרות שההוראות הטכניות זהות. מדוע הדבר קורה?

אפשר להצביע על גורמים פיזיולוגים, כמובן – שמביאים להבדלים במכניקה וטכניקה למרות הוראה אחידה לכל הספורטאים – אחד בעל משקל יתר, אחד מחוסר תנועתיות מפרקית וכו'.

אבל אם זהו היה ההבדל היחידי אזי כל ספורטאי העילית היו מבצעים הכל אותו דבר. ועדיין, גם ברמה הגבוהה, היכן שרוב המגבלות הפיזיולוגיות של הלא-מאומן הוסרו – יש התייחדות (מיוחדות) של ספורטאי עלית אחד מהשני.

אפשר גם לתרץ את הוריאציה בטכניקה בהבנת הספורטאי את ההוראות – וכאן אנחנו מתקרבים יותר אל הרוטב הסודי הזה, שמביא גם לפיתוח הסגנון האישי וגם להבנת הוראות המאמן ומבנה התרגיל – שכן אין אדם מבין נושא שלא מתוך קישור לתשתית העובדתית/רוחנית של עולמו הפנימי.

קיימת הסכנה המודרנית שספורטאי יתחבר רוחנית לנושא האימון או ל"תרגיל" רק מצד זה שהוא ראה אחרים במקצועו עושים זאת – לעתים אחרים שהוא מעריץ ברשתות החברתיות. לחיבור שכזה נקרא חיבור שטחי במלוא מובן המילה.

דהיינו, בגלל שהיה סרטון יפה של רונאלדו עם מדבקות נגד כאבים, אז גם אני אלך לשים מדבקות נגד כאבים ובכך החיבור ההשראתי בין התשתית ההכרתית לעולם המעשה נגמר. החיבור השטחי טוב בדבר אחד בלבד – יצירת הניצוץ להתחיל את פעולת המעשה מהעולם הדמיוני לעולם האמיתי. מי מאיתנו לא התלהב על דיאטה מגניבה ממאמר רק כדי לגלות שאחרי שבועיים, כשנותרנו ללא ה"ניצוץ" של אותו לילה במחשב, זה שעמם את עמקי נשמתנו והותיר אותנו בודדים לחלוטין ברמה שנטישת הדיאטה למעשה עשתה רק טוב לנפש?

אנו צריכים למצוא את הדרכים לשמר את הניצוץ, ועל כך נדון במאמר זה.

לעתים יגלו ספורטאים, שכל דבר השראתי שטחי שבגללו התחילו משהו, באם לא יתפתח להכרה פרטית יותר – יבלע בחללי השעמום האינסופיים, ויהדף במהרה במנגנוני הדופמין במוח, במעין משפט "עין תחת עין" רוחני, שבו הרעיון שנוצר מגורם הורמונלי (התלהבות שטחית) נפלט חזרה לריק דרך אותו גורם הורמונלי – בדיוק כמו שכוס קפה לילית אצל אדם שמכור לקפה לא תשפיע על שנתו.

מטרת האימון – לדעת מה שאינך יודע

אחת מהמטרות הכי מוקדמות בתהליך האימון, ככל שזה בא לידי ביטוי בפיתוח יכולות אתלטיות כלליות לשחקן המעוניין לשפר את תיבת הכלים האתלטיים שלו על מגרש המשחקים – היא ללמוד לדעת מה שאינך יודע.

נקח שתי דוגמאות של שבוע אימונים ראשון אצל שני מערכות אימון שונות:

1. מערכת בסגנון "מחנה" המבוססת על אימון קבוצתי אתלטי בקיץ שבו עושים חימום, תרגילי מהירות וכח הנתמכים מדעית והתאוששות – מתוך ההנחה שאם כל פיסת אימון נחקרה כדבר טוב, אזי התקנתן אצל בני אדם יביא לתוצאה הרצויה מטבע התרגיל כטוב.

2. שילוב המכניקה הנוכחית של השחקן עם העתיד לבוא – בצורה שהשחקן עצמו נאבק מחד ומבין את הפוטנציאל מאידך.

 

במערכת הראשונה – קיים מעין נתק בין השחקן האינדיבידואל לבין המטרה – הוא רואה את התרגילים מבעד לגשר שחסום לתנועה. האם בגלל שאוכל הוא "בריא בשבילך" אנחנו צריכים לאכול אותו בכח?  כמה פעמים שמענו את המשפט "הנה מכשיר שמודד את הכח המתפרץ שלך, עליה בגרף שלו תביא לשיפור במשחק שלך שהרי הגרף לא משקר"   – אך ממתי למדנו לקבל שתרופה עושה אדם בריא יותר ולא שינוי התפיסה? ההגיון האימוני הזה מזכיר לנו את הסיגריה האלקטרונית – שבבסיס שיווקה נאמר לנו שהתרופה לעישון סיגריות היא משלוח של ניקוטין בצורה נקיה יותר – ואז יש פחות סכנה לריאות וכך לא צריך להפסיק לעשן אבל ההרגל אותו הרגל, והתשוקה לעשן אותה תשוקה.

עוד הדבר דומה לכלי נגינה, שחלק מהמורים לגיטרה מתרכזים בכמה מהר אדם יכול לנגן בתרגיל מסויים של הגיטרה, ולראיה, יוטיוב מלא באלפי נגנים וירטואוזים מהירים שאף פעם לא עלו על במה עם להקה, מפני שהנגינה המהירה לא קשורה כמעט בשום צורה לעשיית מוזיקה שסוחפת מליונים.

דוגמא שיותר קרובה לחלקכם היא הכמות האסטרונומית של מכדררי-על בכדורגל וכדורסל שיש באינטסגרם וביוטיוב, שלעולם לא יזכו להשתכר מכך בקבוצה שתשלם להם.

במילים אחרות – הנתון היבש כמטרת האימון היא אחת מהצורות הכי נמוכות של מרדף אחרי ביצועים אתלטיים רנדומליים, והיא שיטה שמתאימה יותר לקרוס-פיט, היכן שהתרגיל עצמו הוא המטרה – והחיבור בין התשוקה לבין הדבר שעליו מתחרים הוא יותר "צמוד" – שכן אי אפשר להגיד בכדורגל שתשוקת האימון על סקוואט שווה להצלחה, בעוד שבקרוספיט אפשר להגיד שתשוקת הסקוואט שווה להצלחה בסקוואט.

בקיירת הספורט שלי, החזקתי בסווקאט מלא של 220 ק"ג, בפאוור-קלין של 140 ק"ג, עם בנצ' פרס של 165 ק"ג, ניתור של 110 ס"מ והכל במשקל 90 ק"ג ו-7 אחוז שומן. מדובר בנתונים יבשים ברמת עילית (דרג ראשון של ספורטאי כדור בעולם, כולל בפוטבול אמריקאי) ועם זאת – יש היבטים אתלטיים על המגרש בהם שחקנים לא מאומנים בעליל ניצחו אותי! כיצד זה אפשרי שמכונה משומנת מפסידה בהיבטים אתלטיים מסויימים למישהו לא מאומן? זוהי השאלה שהביאה אותי לפתח את החשיבה מחוץ לקופסא שיצרה את השועל האדום כיצור כלאים בין השיטות המוכחות הישנות לבין העתיד-לבוא לעניות דעתי בתחום פיתווח היכולות.

 

במערכת השניה (שילוב המכניקה הנוכחית של השחקן עם העתיד לבוא) – קיים שיוך של ה"אמצעי" – או ה"תרגיל" אל יכולת האלתור – מהשיעור הראשון!

כמעט בכל סוף משפט או סוף תרגיל, הספורטאי יבין שהגשר בין מי שהוא עכשיו לבין מי שהוא רוצה להיות עובר דרכו, ולא דרך המאמן.

מטרת האימון תחילה היא לצייר מפה כללית שבה אנחנו לא יודעים עדיין את שמות הערים – רק את היבשת הכוללת שנקראת פיתוח יכולות. במילים אחרות לדעת מה אנחנו לא יודעים.

כשלמדים את "סודות האתלטיקה" בשיעור הראשון, יש תחושה של העתיד לבוא אפילו שאיננו מתמחים עדיין במה שנלמד בקצרה. לא רק של ההצלחות –  אלא גם של האתגרים בכל אימון בדרך, הכשלונות האפשריים, ההוכחות המנטליות והפיזיקליות למדוע דבר יותר טוב מהקיים, ונתינת כל התשתית הסיבתית לשינוי של טכניקה מסויימת, שגויה או תקינה – שכבר טמועה בגוף הספורטאי לעיתים שנים רבות.

אין הדבר נעשה באמצעות שיעור עיוני עם טרמינולוגיה מדעית – אלא באמצעות "טריקים" מעשיים והאתגרים הנלווים אליהם שמתבלים את התהליך הנסיוני-מדעי התקין שכל מאמן גיבש לעצמו מלימודיו ובתקווה מנסיונו.

אם נקח שני אנשים מודרניים, האחד בן 6 והשני בן 16, ונשאל אותם כיצד עובד בכלליות מנוע בעירה פנימית, רוב הסיכויים שהתשובה תהיה "אינני יודע" משניהם. אך בן ה-16 יתחבר יותר למה שאינו יודע, שכן הוא כבר מכיר מכוניות, מכסחות דשא וספינות ויודע שמשהו מניע אותן שאינו יודע בדיוק מהו – בעוד שבן ה-6 בכלל לא יודע מה שהוא לא יודע, ותשובתו, אפילו שזהה לבן ה-16, היא ברזולוציה הרבה יותר נמוכה ובכך החיבור המנטלי שלו אל הנושא פחות.

לפי זאת ניתן להוכיח שהידעה על מה שאיננו יודעים היא דבר נעלה מאד – וחלק בלתי נפרד מהחיבור האישי שלנו אל הנושא של פיתוח היכולות – וכך זוהי מטרת סדרת האימונים הראשונה שעתידה להפוך למסע מרגש עבור הספורטאי.

עצם העובדה הזו, שחלק ממטרות האימון היא הנחת תשתית לא ברורה של העתיד לבוא – מחייבת הפרדות מפילוסופיית ה"תעשה את זה ותהיה מהיר כי כך נמסר לנו מאבותינו באוניברסיטת הארוורד" כי במקרה של פיתוח יכולות – אין כאן עניין של "מתוך שלא לשמה בא לשמה" כלל – אלא רק "לשמה" בדרגות שונות – קצת לשמה שהופך להרבה לשמה.

אתלטיקה היא דבר פשוט וטבעי, ולכן באימונים הראשונים אנחנו מפרקים את הדברים שהכי קל להוכיחם נסיונית (בין אם במחשבה או ברגליים) ובכך יוצרים אמון בין הספורטאי לבין השיטה, במקום להפציץ אותו במה חוקר הספורט ולדימיר ורחושנסקי אמר בברה"מ בשנות ה-60, אנחנו נראה לו שאנשים היו רצים מהר עוד לפני שסבא של ולדימיר ורחושנסקי נולד בכפר בלידה טבעית בחדר האוכל – ורק אחרי יצירת האמון בתהליך נטבל במידע המדעי. הדבר נשמע פשוט – אך אם לא עושים את הדברים בסדר הנכון, השיפור יבלם בחדר האימונים ולעולם לא יעבור לתת-הכרה של הספורטאי. 

במיוחד כשלא מדובר ביכולות אתלטיות לשמן (קרוספיט, שבו היכולת האתלטית המאומנת היא התחרות עצמה) , אלא באמצעי בלבד למשהו הרבה יותר גדול.

נמשיך לבאר את הנושא בדוגמא:

מזכירה רוצה להכנס לעבוד בחדר הכושר, היכן שיש שימוש נרחב במחשב ותוכנות שכר/מנויים.

יש שלוש צורות ללמד את המזכירה מה שהיא צריכה לדעת בהיבט הטכנולוגי.

1. להכניס אותה ללמוד קורס מחשבים במכללה, שבה היא תלמד את עקרונות פעולת המחשב, כיצד להשתמש במערכת הפעלה, כיצד לטפל בתקלות וכו' פעם בשבוע למשך שנתיים לפני שהיא מתחילה לעבוד.

2. להראות לה רק מה שהיא צריכה לדעת תחת תנאים אופטימליים במספר משמרות חפיפה עם המזכירה הקודמת.

3. לחבר את מה שהיא יודעת, עם מה שצריך לדעת,עם מה שמומלץ לדעת (מסעיף 1) עם מה שלא ידוע ועתיד לבוא (תקלות, הפסקות חשמל, באגים).

שיטה מספר 3 נשמעת הכי ארוכה, נכון? אז זהו, שאני טוען ששיטה 3 היא הדרך המהירה ביותר ללמוד נושא ולהפכו למבצעי למרות שהוא משלב הכל, בדיוק מאותה הסיבה שאנחנו נוטים להשתפר יותר בעשיה של דברים שאנחנו מאד אוהבים, ובדיוק מאותה הסיבה שבת 17 יכולה להיות מניקוריסטית מוצלחת ומבוקשת למרות שנסיונה לא יכול להיות יותר משנה בתחום – וזאת בגלל תשוקתה לאסתטיקה כל חיה – בצורה שבשניה שהיא בחרה במקצוע אסטתי התקיים חיבור נפשי-פיזי שהפך כל דקה במקצוע לחצי שעה של אדם שלומד ללא נטיה טבעית.

אתלטיקה לשחקן כדור היא בדיוק כך, פשוט מאד עוד "נושא" שמשתמשים בו בעבודה שפשוט אין לנו זמן כדי ללמוד אותו כמו שמאמן ילמד אותו ולכן יש לחבר אותו בצורה המיידית ביותר למקצוע הראשי – לא באמצעות "ספציפיות" מכנית או חיקוי של מצבי-משחק בתוך הקטלוג האתלטי, אלא באמצעות עקרונות שורש שיכולים להיות מולבשים על כל אמצעי – שכן לעולם לא נוכל לחזות את כל מצבי המשחק – וכל חוקר המתרכז רק במה שהוא רואה בעין מהרה יהפוך לנחלת העבר שכן אין יהירות גדולה מאשר להתיימר להבין את נפש הספורטאי על בסיס נתוני GPS, ולאמנם לפי ה"צורך" במידה והם לא מתאימים – בצוורה שהאתלט בעצמו לא מבין מה רוצים ממנו.

 

אם כך בכלליות ניתן לומר שתשוקה, חיבור ורצון מניחים את מהירות ה"הודעה הקולית" שנקראת ההשתפרות האתלטית שלכם על מהירות 1.5x.

הגישה הזו מאפשרת גם צניעות בתהליך האימון ומקום לטעויות של המאמן והשחקן, מכיוון שמהתחלה לא עלינו על עץ כה גבוה שאי אפשר לרדת ממנו עם הטענות של "תעשה את זה ותהיה מהיר כי כך נמסר מאבותינו בהארוורד" – שהרי מה אמור לחשוב שחקן שלא השתפר כפי שציפה בתוך פרק זמן מסויים לאחר שנאמר לו שהגישה שנקטו איתו היא פרי כל מאמצי האנושות המדעית במאה השנה האחרונות אם לא אכזבה מוחלטת וראית עצמו ככשלון גנטי?  העץ היה כה גבוה שאי אפשר לרדת ממנו בלי לפרוש מהמאמץ ליכולות אתלטיות – מכיוון שהיה ניתוק מוחלט בין האינדיבידואל שהוא עולם ומלואו להיותו גוש נתונים פיזיולוגי, וכך לא מאמנים בני אנוש.

 

בין ריצה לרצון – שימור הניצוץ

 

בעברית, אי אפשר שלא למצוא דמיונות לא מקריים בין מילים ותכליתן. המילה "ריצה" והמילה "רצון" אמנם בעלות שורש מעט שונה, אך אפשר לסחוט קשר לא מקרי ביניהן.

רצון עפ"י האקדמיה ללשון הוא "כח נפשי הדוחף לעשות" – דבר המרמז על ביטול כלל הכיוונים האפשריים בדמיון למען כיוון אחד מעשי במציאות.

ריצה, היא בדיוק זה. בדיוק מכיוון שלא ניתן לרוץ קדימה ואחורה בו זמנית, הגדרתה של ריצה היא הגעה אל מטרה – כמו שחץ פורס את האוויר בדרך למטרה האחת שלו.

אם נתייחס לריצה כאל ביטוי של רצון, ביטול כיוונים דמיוניים וחתירה לחודו של חץ נוכל לקבל את התשתית המנטלית שעתידה להפוך לפקודות ורמזים פיזיולוגיים של ממש בתהליך האימון.

הדבר מרמז הוא שאם הרצון חשוב מהתרגיל, אזי הרמזים האימוניים חייבים להתאים לכך – והדגש חייב לעבור מהתרגיל אל הזירה הכוונתית. יש לכך צורות פרקטיות ואין הדבר רוחני גרידא – אבל נוכל להדגים למשל שהמשפט "תעבור מהר בין הקונוסים" נחות בהרבה מהמשפט "תחטוף מהר את הקונוסים מבין הרגליים מכיוון שהשער נסגר על המטרה הסופית" – המשפט הראשון הוא גילוי של סשן צ'אט ג'יפיטי והמשפט השני הוא גילוי רצון.

גם במדיטציה, פעולה פיזית/רוחנית שתפסה תאוצה בקרב ספורטאים ברחבי העולם קיים הרצון לקריסה של כל האפשרויות אל תוך נקודה פנימית אחת. קריסה של כל הפחדים, ועקב כך גם ההצלחות האפשריות, לנקודה בסיסית עתיקה יותר שמוצאת את הפתרון בתוך האדם ולא מחוצה לו.

עוד קשר מעניין קיים בעברית בחקירת השורש של המילה אות, שהוא א.ו.ה – המילה העברית ל"רצה" – אם כך מהו הקשר בית האות לבין הרצון? אמרו חכמינו שכל אות אחת כתובה בתורה היתה חייבת להבחר מבית אינספור אותיות שיכלו להבחר – דבר המרמז על החיוב בצמצום למען יצירה,  או "גיזום" כל האפשרויות לתוך מציאות אחת – דבר הנעשה אך ורק על ידי רצון. במילים אחרות ולהבדיל – בהתחשב בהגבלת תוכלת חיים – כל צעד שאדם לוקח ימינה, הוא צעד שהוא לא לקח שמאלה, בכל נושא ונושא – ואם כך, מטרת הפלפול היא למצוא נתיבים משותפים בין דרכי פעולת רצון ואכן, פעולת הרצון שקולה לחרב חדה ולוהטת שמחד בוחרת את מטרתה ומנגד גוזרת את אלה חלקי המציאות המכהים אותה – תוך התגלות הפרדוקס האולטימטיבי בין עומק לרוחב, שניהם נחוצים ואחד מתרחק מהשני – שנאמר "אם רץ ליבך, שוב אל המקום"  – הנוכחות המושלמת שבה הרצינות, האהבה וההומור הם בעצם החכם, תם ושאינו יודע לשאול.

 

 נתונים כמכתיבי פעולה – מתכון לכפירה מוחלטת בכל מקצוע האימון והפיכתו ל"מצ'וטטי GPT" שאין שום הבדל בינם לבין הבוט

 

בצורה טבעית, אלה שבחרו את "אבותיהם באוניברסיטת מינסק" כסמכות העליונה בתכנון אימונים אתלטיים ולא ככלי מן הרבים – לוקחים על עצמם עוד ועוד מודלים מומצאים של תלמידי תואר שני בני 21 מרחבי אירופה. חלק מהמודלים מבוססים על מאגרי נתונים אישיים וקבוצתיים שתפקידם היא לחבר בין הרגשה סובייקטיבית (שמח, עייף, עצוב)  דרך ביצועים מוחלטים אובייקטיבים (מהירות ג'יפיאס או נתוני הפקת כח/מומנט במכשיר מדידה מדעי) תוך התעלמות מהעובדה הבסיסית ששניהם ביחד הם רק נתונים חלקיים הקובעים בביצועים של עונת משחקים תחרותיים – וגרוע מזאת – בלתי נמנעים!

אני במו עיני חזיתי בשחקנים שבילו חודשים ואף שנים ברדיפת נתון הפקת כח מדעי במנח מסויים ותלו על כך את כל עתידם האתלטי מתוך הנוחות המחשבתית שיש רק גורם אחד לטפל בו וכך אפשר "להתרכז" בספורט מבלי להשתולל יותר מדי ולדעת שהכל יהיה בסדר. הדבר מבחינה לוגית מסמל על הרצון הטבעי של האתלט לבחור כיוון חשיבה (ריצה ורצון) אך במקרה הזה, הלביש את הרצון על דבר חסר משמעות כמעט לחלוטין, בצורה שמזכירה התמכרות. בהתמכרות של אדם נבון – ינתנו כל הסיבות המנטליות והפיזיות למה אפשר להמשיך לגלול בטיקטוק 4 שעות ביום, והוא יגיד שזאת צורת הלמידה שלו, וכך הוא מעשיר את עצמו, ושזה עוזר לו לחרדות – וכו' וכו' – אך תראו איזה רצון עז להגן על משהו שלו רק היה מכוון למשהו בעל ערך – היה משנה לחלוטין את חיי היום יום הממוצעים המדכאים של המתווכח! 

החיבור הזה, של איסוף נתונים מנטליים ופיזיים שממנו תופק תכנית אימון לאותו היום הוא לא חדש כלל ועוד היה קיים בשנות ה-50 בברה"מ, שם השוו תפוקת מומנט בניתור וביססו על זה את הסכום היומי של האימון הפלאומטרי – אלה עם זמנים שגבוהים מזמנם הממוצע קיבלו כמות פחותה, ואלה עם מערכת עצבים רעננה קיבלו כמות גבוהה יותר. אין כאן משהו חדש – אפילו לא מה שמוכרים לנו כמודרני וחדשני בסגנון "ספורטאי עייף צריך בהכרח לעשות פחות " – הכל כבר קיים מאז שהמציאו מכשירים למדידת ביצועים לפני מאה שנה.

מהם שני החידושים אם כך?

החידושים הבעייתיים כפי שאני רואה אותם הם:

1. המצאת עוד נתונים על בסיס שרירותי כמו "האם היית עצוב באותו היום" או "קילומטרז' באותו היום" מתוך חוסר ההבנה שלא ניתן למדוד רגשות או נסיבות בצורה אמפירית וגם אם כן, מי ערב לנו שעצבות לא תוביל לעליה בביצועים אצל אחד, ואצל ירידה בביצועים אצל השני, בימים שונים?

2. מעבר האחריות השיפוטית מהמאמן למחשב, שכן אם הAI מזהה ירידה של 800 מטר בקילומטרארז' של אותו אימון או שבאותו יום יש ירידה של 3 קמ"ש במהירות המירבית אזי זה אשמת השחקן ויש לטפל בו במלוא חומרת הדין המלאכותי.

על סעיף 1 דובר רבות במאמר "השיטה המדעית" – שבאה לפרט לראשונה לקהל הספורטאים הישראלי את הבעייתיות של המחקר המודרני ביחד עם יתרונותיו.

סעיף 2 הוא החמור יותר – וכולל עבודה זרה לחלוטין של מקצוע האומנות שנקרא אימון, וביזוי מוחלט של העוסק במקצוע הנקרא מאמן.

הביזוי הוא לא רק בגלל המזעור של תפקיד המאמן ומסירת האחריות השיפוטית לתכנה – אלא מכיוון שיש כאן כפירה בכל מה שזה אומר להיות ספורטאי וכל מה שזה אומר להיות מאמן.

דעת ה-AI, שנפש ספורטאי שמגיע למשחק מורכבת ממצב רוחו, מהפקת כוחו במנח מסויים שהמצאתי, מדופק ליבו, מהPH בעורו ומרמת הקורטיזול ברוקו היא יהירות שכמותה לא ראינו מימי הצלבנים ומעצר המדענים באירופה ע"י הכנסייה.

כמות השיאים האישיים שביצעתי בימים שהתחילו נורא ואיום היא אין-סופית, כמו כמות המשחקים שהפסדתי כשהרגשתי מדהים עם מדידות יוצאות דופן בבוקר המשחק (מדידות שמטרתן בדיוק זו היתה לבנות מאגר נתונים שיאפשר לחזות ביצועים ופציעות).

זכורה לי פעם אחת שהגעתי לחדר הכושר במטרה לבצע שיא אישי בסקוואט, אחרי שכל השבוע הוביל לכך מבחינת תכנון עומסים והגעה-לשיא.  הגעתי שמח, בריא ומחומם, והתחלתי לבנות את הפירמידה שתקח אותי למקסימום החדש. כבר במשקלים הנמוכים הרגשתי שאני נלחם ושה"עצבים" לא נדלקים מהר מספיק. כשהגעתי ל-200 ק"ג כבר לא הרגשתי ששיא יהיה כאן – והלכתי עצוב לחדר המדריכים אחרי שכל השבוע הלך לפח בשביל היום הזה. נכנס המאמן מורי ורבי שנתן לי כל יום מהידע שלו והביא לי את פיסת רוחו על המצב העלוב שהגעתי אליו – שהוא שבירת הציפיה של השמחה של ההתחלה והמציאות העגומה של סוף הסט – קיבלתי צעקות יוצאות דופן על ההתנהגות העלובה שכפרה לחלוטין ברנדומליות שהיא החיים, כיצד שאדם יכול להפוך לעצוב משמחה מוחלטת בין רגע – והכל בשם הנתונים.

מייד יצאתי מהחדר, התחממתי חלקית מחדש – והלכתי לבצע את השיא החדש של 220 ק"ג בעצבים הראויים, תוך הוכחה לעצמי שהנתונים יכולים להרים או להוריד, אך הכח שטמון במאמן שלי הוא "זוג הקינג" הנסתר שמנצח את כל אלה.

נפש הספורטאי והקשר עם מאמנו תמיד ינצחו, ואם כי איננו ברברים שזורקים נתונים לפח בשם הרומנטיקה – אל לנו להיות כופרים שמוכרים את האנושות בשביל סלסילת נתונים שהומצאו ע"י בני 21 שסה"כ רוצים לסיים את התואר היקר שלהם בשקט. סדר העדיפות הנכון הוא אהבה, אחר כך קשרים, ואחר כך נתונים. ולשם אני מאמין שעתיד האימון חייב ללכת לטובת כולם.

וכן, אנחנו עדיין מודדים כל מה שאפשר לזוז בשועל –  אבל זה משני לסיבה לשמה התכנסנו.

 ניתוק הידע מתכליתו – חטא אדם הראשון 

 

מטרת המאמר היתה להביא לתשומת הלב את הסדר הנכון של רכישת ידע או יכולות – בעידן שבו הדגש נמצא על הנתונים במקום על המניע – מעין תגובה קיצונית כמעט הפגנתית לדור הישן שגדל רק על מניע ללא נתונים.

"סדר הפעולות ברכישת ידע" הם כמעט הלקח החשוב ביותר מסיפור אדם וחוה בגן עדן – וכולנו למדנו על חטא אדם הראשון בצורת "אדם אכל מעץ הדעת למרות הוראת מפורשת שלא, ועל כך נענש" – לדעת רוב החכמים אין הסבר זה עמוק מספיק כדי להבין את מהות המקרה – שהרי ניתנה הוראה מפורשת לאכול מכל עץ הגן, פשוט בסדר הנכון – שהוא עץ החיים ואז עץ הדעת. או במילים אחרות קודם שיהיה שורש ותכלית, ואחר כך דעת – או במילים של הפסיכיאטר האגדי קרל יונג "הזהר מחכמה שלא הרווחת אותה ביושר" והכוונה היא, שכאשר מנתקים בין מקור החיים – או במקרה שלנו הסיבה שמניעה אותנו בבוקר להיות מי שאנחנו רוצים להיות בספורט – ומשתמשים בנתונים המנותקים כליל מחיות מקור זה – אפילו אם הם כשלעצמם נתונים מעניינים – אנחנו כופרים בסדר הפעולות הנכון שמביא לסיבה שאדם הוא אדם ולא מכונה.

אנחנו רוצים לדעת מבלי לחוות, אנחנו רוצים להיות כוכבים מבלי לעבוד, אנחנו רוצים לנצח ושכחנו במה – אנחנו מחפשים תרגילים כי ראינו תמונה.

נאמר שהדבר הגרוע ביותר שאפשר לתת למכור לסמים זה עוד כסף – ואם כך, הדבר הגרוע ביותר שאפשר לתת למי שמנותק משורשו כילד נלהב – זה נתונים.

אז לפני עוד כסף, ולפני עוד נתונים – אולי כדאי לפעמים לעצום עיניים, ולראות בדמיון למה צריך אתכם בעולם כשאלוהים כבר נתן לנו את מייקל ג'ורדן, רונאלדו, מסי, קובי בראיינט ומייק טייסון. מה יעזור פלוני ישראלי לעולם, הרי רוב הסיכויים שלא תתקרבו לתהילת השמות שהוזכרו במשפט זה – אז על מה אתם נלחמים אם לא להיות הקול של הדור שלכם, שיצא אך ורק בתנאי שתביאו לנו משהו חדש ובעל ערך שנושא את שמכם. אתם אתם קוראים את זה, בהחלט יש בכם משהו שאין לאף אחד אחר – ואם המשהו הזה יקח את הנתונים המדעיים ולא הנתונים אותו – אולי נוכל להוסיף אתכם לרשימת השמות שילדים בני 6 קונים חולצות שלהם.

 

“I believe greatness is an evolutionary process that changes and evolves era to era”

Michael Jordan-