חייבים לראות כדי להאמין אומר המשפט המפורסם – הטומן בתוכו הנחת יסוד על קשר העין-מציאות המושרש כל כך בחינוכם של רבים מאיתנו מילדות.
כשם שהתמונה והדוגמא מנצחות את השמועה הפשוטה בדרך לליבו של זה הרוצה ללמוד, כך תכנית הריאליטי אהודה על הציבור הכללי מספרי רומן בדיוניים, או לכל הפחות קל יותר לאדם היצרי הטבעי והנורמטיבי תחת חוקי הטבע לגשת לתכנית ריאליטי מאשר הרומן.
עם זאת, ויכוח קביל לא פחות הוא שלמעשה ספרי הרומן הבדיוניים אמיתיים יותר מסיפוקו המיידי של העצב האופטי השקול למנגנון אנוכי של דופמין למכור – הכיצד?
ברומן הבדיוני, לרוב יש מפגש עם רבדים אנושיים אמיתיים שזוקקו עי הכותב לתמצית חזקה מאד של אמת אוניברסלית למרות שהדמות כלל לא קיימת במציאות ואי אפשר לפגוש אותה באמצעות העין. אותה תמצית משתמשת בבדיה ככלי תמסורת של אמת רלוונטית – כשם שהדמיון מוביל למעשה אפילו שהוא דמיון. הבדיון אם כך הוא מעין קוד פענוח משודרג לחשמל הנא חסר המשמעות הזורם מן העדשה (העין) אל העצב האופטי (המוליך) אל מיכל העיבוד (המוח).
אם כך, ניתן אפילו להתווכח שהרצון העז של אנשים בימינו לחפש את הדברים שבעין רק מרחיק אותם מהאמת, שכן מדובר ברובד הכי נמוך של ההכרה שעובדתית משותף לחיה ולבהמה ולעתים הרבה פחות משוכלל משל החיה, מעליה אנו מחשיבים עצמינו.
שקר הצבע
אחת ההוכחות לעובדה שהדברים שבעין אינם אמת מוחלטת היא ההבדל שבה כל יצור חי, כולל מינו של היצור החי רואים צבע בצורה אחרת ובעצימויות שונות – שהרי אם הדבר אמת הוא, כיצד יצורים חיים שונים רואים אותו אחרת?
ידוע לכל חוקר שנשים רואות יותר גווני אדום מגברים, כמו שידוע על העדר הפירוט הצבעוני הנרחב מראייתו של הכלב, או תשומת הלב המדהימה של הנץ לגוונים בטווח האולטרא-סגול שבני אדם כלל לא מסוגלים להבחין בהם.
במדע האופטיקה, יודעים על הסטיה העצומה שיש לכל חוקר בבואו להסתכל על נתונים צבעוניים במיקרוסקופ – ולכן נפוץ מאד השימוש המדעי במלצמות מונוכרומטיות שחור לבן בלבד – שמסירות את הסטיה הבלתי מדעית מענייני הצבע ומתמקדות רק בגווני אפור – דבר המקל על חקר קרני אור, תאים חיים וחומרים.
בצילום – צלמי אופנה מקצועיים לעתים מצלמים ועורכים את תמונותיהם בשחור לבן, כדי להבין טוב יותר את מערכת היחסים בין התאורה לבין הדוגמן המצולם – היכן יש יותר מדי אור, היכן יש קצת מדי – דבר שקשה מאד לבחון בצבע מלא מכיוון שהעין האנושית לא יודעת להפריד בין צבע בוהק מטבעו לצבע שפשוט מואר יותר טוב מאחר.
אין הדברים באים לתת ראיה כאילו הצבע הוא מנגנון שלילי באבולוציה כלל, אלא פשוט לתת דוגמא שהראיה האנושית לבדה איננה אמת לאמיתה כמו שחונכנו – שהדברים שבעין אינם צריכים להיות הדגש בבואינו ללמוד עובדות חדשות.
למשל, במצב הרפואי הידוע כסינסטסיה – קיים חיבור עצבי ישיר במוח בין עיבוד הצבע לעיבוד הטעם, ולכן אותם אנשים לעתים יטעמו צבע מסויים למרות שהדבר איננו הגיוני. אם כך מיהו העיוור, האחד שחש רק צבע או האחד שחש צבע וטעם בו זמנית? אפשר לטעון כי האדם הבריא הוא בעצם עיוור ליד אדם שרואה צבע גם ברבדים של טעם, אם נתמכר לדעה הרווחת והיהירה שכל הגלוי לעין חייב להיות אמת מוחלטת.
מן הכוח אל הפועל
אם כך, הרדיפה אחר סיפוק תמידי של מה שאנחנו מתבוננים בו שהתשלטה על מוח המדען המודרני, וגם על נפשו של המכור לחדשות ולמדיה או הספורטאי השקדן המבקש ללמוד את אומנות פיתוח היכולות – רדיפה שאיננה יכולה להיות הדגש שאמור לטפל בשורש הבעיה ולהביא לשיפוט אינטואיטיבי של טוב ורע, אמת ושקר או פסיכו-מוטוריקה מכוונת ביצועים יפים ספונטנית.
כשם שלא נתקן תקרה עם רטיבות בתוך הבית באמצעות צביעת התקרה בלבד (הפועל), אלא נגע בשורש הבעיה (הכח) בצורת סתימת החור שנפער תחת הרעפים החיצוניים – כך לא נבוא לטפל בבעיות אתלטיות באמצעות חשיבה אטומיסטית על השריר האמור לשרת אותי באותה פעולה – ואיזה תרגיל אמור לחזק אותו.
במקום כך, נטפל תחילה בדברים הסמויים מן העין. השראה, דמיון, חיקוי של הטוב מאיתנו, סיבתיות וריבוי חושי של היכולת הקרבה ובאה. יצירת התשתית הראויה לביצועים ספונטניים ואומנותיים, שמבטאים את הנפש הפנימית המתגלגלת בחיכוך מינימלי של חלקיה השונים – ורק אז נגיע לפועל, שאפילו שהוא משתמש באותם חלקים שקריים כמו הראיה הסובייקטיבית – יהיה אמת הוא – משום שעתה אותם חלקים שקריים יהיו לבושים בשריון חסינות מפני חוסר הרלוונטיות, השקר המובנה והקושי בעיבוד מידע שמאפיינים את גישת הלראות זה להאמין.
נוכל להדגים בפשטות פסקה מסובכת זו: נקח זוג הורים שרוצים באושר ועושר של ילדם האהוב בן ה-15 – אז הם אומרים לו בני, אתה מוכרח ללמוד רפואה וללמוד השקעות בבורסה, מכיוון שידוע סטטיסטית שרפואה מספקת משכורת יציבה והשקעות בבורסה משותפות לרוב עשירי העולם, ובכך הדבר יוביל לאושר
על פניו, ההורים צודקים מבחינה מדעית סטטיסטית. מדוע אם כך הרגשנו צביטה בלב מעצם ההצהרה על תכתיב ההורים לילד? מה, אנחנו כופרים במדע?
אלא, שהחלטות סטטיסטיות צריכות להגיע מעולם פנימי יותר כדי שיקבלו את הדלק לבעור, או במילים אחרות – אל לנו מלהעביר את האש החינוכית בעצמינו מאפס- אלא לחפש גחלת קיימת ורק אז לנשוף עליה.
כלומר, המצא הגחלת מהווה נקודה השראתית הקיימת בנפש שתוביל לדרך עם הכי פחות התנגדות מעלה במעלה סולם הפועל – דבר רצוי, במיוחד כשמדברים על יכולות ספונטניות כמו חשיבה יצירתית או ביצועים אתלטיים.
אתאיזם אתלטי
לאחר הקדמה זו, ניתן לאפיין אתאיזם אתלטי בצורה הבאה: כל פעילות גופנית המדגישה את ההדרכה במקום את רוח הדברים או, או פעילות טכנית המדגישה את הנראה לעין ומתעלם מן הסמוי מהעין . דהיינו מונח האתאיזם בא כדי להדגיש את פילוסופיית הלא מאמין ללא תמונות שנפוץ אצל האתאיסט המבקש ללמוד את המציאות כפי שהיא ללא תיאוריות.
ניתן להתייחס למשפט האחרון בצורה מנטלית-רוחנית או בצורה פיזית.
מבחינה פיזית, הדגש הטבעי של ספורטאי למכניקה נראית לעין בלבד יכולה לבוא בצורה של התעלמות ממה שקורה באחורי הגוף ובחלקים הפושטים תומכים כדוגמאת השרשרת השרירית האחורית, או תנועת היד האחורית, או כל דגש על כרית עקב ככל שנדרש. האתאיסט האתלטי יפעל בדגש רק על מה שהוא רואה, שהם בהונות הרגליים, הברכיים, היד שנשארת מקדימה וראשו המכופף קדימה. הגוף שלו צועק מה שאני לא רואה לא קיים וכך הספורטאי הלא מאומן נראה, מכווץ כלפי קדימה, מכופף תמידית לעמדת העובר שלו מרחם אמו.
מבחינה רוחנית, האתאיסט האתלטי יחפש את הנוסחא המדוייקת מייד למטרה אותה הוא רוצה להשיג, וידחה פתרונות ארוכי טווח ועמוקי נפש שאמורים להביא לביצועים ספונטניים יצירתיים אמיתיים ולא לחזרה על שיעורי בית בזמן משחק.
הדבר הברור כאויב הביצועים
אחת הסיבות למה מערכת השועל האדום גמישה כל כך היא בגלל שהיא לא לוקחת אסופת מחקרים על נושא המהירות ומיישמת אותם כשבלונה אצל ספורטאים. לראיה, מאוסף מחקרים על מגוון פיינליסטים של 100 מטר באולימפיאדה ניתן לראות טכניקות שונות, אורכי צעד שונים, תדירויות שונות, כאלה שמתאמנים חזק בחדר הכושר וכאלה שלא. כאלה גבוהים וכאלה נמוכים. כאלה שמשתמשים בזמני מגע גבוהים ותפוקת כח גבוהה וכאלה שמנצלים מגעי קרקע מהירים. כאלה שקורסים פנימה כלפי קשת כף הרגל, וכאלה שלא. כולם מוכשרים – וכולם לראיה בגמר ה-100 מטר העולמי כך שלא ניתן לבטל אותם מחדר הלימוד ביהירות בטענה שהם טועים.
מדע הביומכניקה והקניוסיולוגיה הוא אמת מהבחינה שאכן יש מנופים יעילים ומנופים לא יעילים, אז זה שמנוף יעיל לא אומר שהוא זה שצריך להיות בשימוש, בדיוק כמו שהעבודה שצמיגי רכב דקים יותר חוסכים דלק לא מכריחה את יצרן הרכב להתקין צמיגים דקים בלבד על רכבי הספורט שלהם – דהיינו אמת ביומכנית פיזיקלית היא לא בהכרח האמת שצריכה להיות בשימוש במקום הזה, בזמן הזה.
קיים ריקוד תמידי בין המידע הפיזיקלי היבש לבין ישומו בשטח, לאותו רכב ספציפי שאמור לשרת בתנאי שדה ספונטניים לחלוטין ולהיות אמין, חסין ומאולתר, גופנית והכרתית. עקב כך, העובדה שתרגיל או ביומכניקה מסויימת נחקרה כיעילה היא רק קלף אחד ביד שנקראת ביצועים אתלטיים ספונטניים.
ביצועים ספונטניים
מטרת העל של המאמן בבואו להתקין הוראות, טכניקות וראיונות בגוף ולב הספורטאי היא היצירה של ביצועים ספונטניים, שמקורם מתוך האתלט החוצה ולא מתוך עבדות של גוף המתאמן אל מכניקת המאמן.
כשפעולה אתלטית קורית בצורה ספונטנית, זה אומר שהטבע הפנימי של אותו אדם מהבהב ופועל כאנרגיה ממשית פועלת בעולם בצורת הפעולה האתלטית, לא מכח הרצון הלוחם אלא מכוח מוכנות מוטורית עמוקה שכבר מזמן עזבה את החלקים הדורשים עיבוד במוח. כשם שפרח פותח עליו כלפי השמש באלגנטיות הוא מבצע סינתזה מושלמת עם העולם שמסביבו ומגיב אליה באלגניות, ללא מחשבה על איך וכיצד, שכן המכניקה הנכונה לו כבר שגורה בו, וכל שנותר זה "להגיע למשחק ולהיות מי שתמיד רציתם להיות" – להשפיע על מי שתמיד רציתם להשפיע.
אם כך, כל הליך האימון הוא תירוץ לסריקת גורמים ביומכניים/פיזיקליים שונים (ועל כן חשוב לדעת אותם) בהקשר של סינתזה והדרך עם הכי פחות התנגדות. יש לציין שדרך הפוכה לכאורה, שבה הספורטאי לא למד שום דבר חדש גם היא דרך מלאת התנגדות שכן השעון עדיין יראה על ריצה איטית – אם כך דרך המלך היא כיצד להשתפר עם הכי פחות התנגדות מנטלית לדברים הנלמדים, וכאן נמדדת תורת האימון.
