קווים כלליים לקוביות בבטן

אני יודע, הכותרת של המאמר הזה נשמעת כמו שיעור טריגונומטריה בכיתה ח'.

מאידך, עם בואו של הקיץ, ישנו דבר אחד המטיל את צילו הכבד על כולנו – עניין חשוב מאוד, שללא ספק מדיר שינה מעיני כולנו ומלחיץ את חלקינו עד עמקי נשמתנו.

אני כמובן מדבר על להוריד חולצה בחוף תל ברוך.

ההתעסקות במראהו הפיזי של האדם הינו נושא מדובר משכבר הימים:  החל ממיאמוטו מוסאשי ביפן וסוקרטס ביוון העתיקה, ועד כריסטיאנו רונאלדו בימינו.

אהיה שקרן אם אומר שהמראה החיצוני שלי לא חשוב לי, ולאחר קרוב ל 13 שנה בתחום, השאלה של "איך אני נראה במראה היום?" היא אחת השאלות העקביות ביותר בחיי.

בגיל 21, כאשר השתחררתי מהצבא, שקלתי 64 קילו. הייתי רזה מאוד, ללא ידע בתזונה או ספורט, וגובל בהפרעות אכילה. ראשי היה מלא במחשבות נוירוטיות על הגוף שלי. ואני מדבר בלשון המעטה.

למעשה, המצב היה כ"כ גרוע, שהפעם הראשונה שהורדתי חולצה בציבור היתה בגיל 25, לאחר 4 שנים של אימונים, וגם אז הרגשתי חסר ביטחון.

כיום אני בן 34, שוקל 92 קילו, ונכון לשנת 2023-24 אני האיש השלישי החזק בגרמניה בקטגוריית המשקל שלי. אני כבר לא מסתכל על המראה באותה אובססיביות שהייתי בשנות ה20 לחיי, ומרגיש טוב יותר עם הגוף שלי שהרגשתי מעולם. אפילו שאין לי קוביות בבטן.

 

למה אני מספר לכם את זה?

בגלל שאני יודע שחיי האתלט הצעיר הם חיים לא קלים – אתה רוצה לעשות הכל: להצליח בספורט, לעשות כסף, לבלות עם חברים, וגם להיראות טוב על הדרך.

לפעמים, נדמה שיש כ\"כ הרבה מה לעשות, שלא מוצאים זמן להנדסה מדוייקת של הדיאטה המושלמת או ל 90 דקות יומיות במכון כדי לפסל את שרירי הטרפז והבראכיו רדיאליס.

במאמר זה אנסה לספק לכם קווי חשיבה כלליים שאתלט צעיר ועסוק יכול לקיים בקלות, שישנו לא רק את המראה הפיזי שלכם, אלא גם את רמות האנרגיה שאתם חווים במהלך היום ואת טבע המחשבות שלכם בנוגע לנראות שלכם.

תקוותי היא, שלאחר שתקראו את שורות אלו, תדעו לא רק מה לאכול, אלא גם איך לווסת את הלחץ שסובב סביב המחשבות השליליות שיש לכם סביב גופכם והרגליכם, ותוכלו לחיות אורח חיים בריא פיזית ומנטאלית כאחד.

אתחיל ואומר, שנכון לשנת 2024, הסטנדרט הכללי של גוף האדם השתנה בהרבה, בעיקר תודות למדיה החברתית.
כשאני פותח את האינסטגרם שלי, אני מופצץ בסרטונים ותמונות של משפיענים למיניהם, מדגמנים תחת תאורה מושלמת, כל אחד עם ביספס יותר גדול מהראש שלי, וורידים שיכולים לבייש מפה של רמת הגולן. 

גברים ונשים כאחד, אשר נולדו החל משנות ה-90 המאוחרות ואילך, גדלו ביחד עם הרשתות החברתיות במעין סימביוזה מעוותת.

 כתוצאה מכך תפיסת עולמם היא כזאת שאינה משקפת את המציאות בשטח; כיום, אנחנו חושבים שקוביות בבטן, ורידים, גוף משולש, חזה ענקי ו6% שומן הם ה"מינימום" או ה"בייסיק" מבחינה אסתטית, כאשר למעשה מדובר בעשירון העליון של הגנום האנושי.   

המשפיענים המרוטשים שאנחנו רואים יום יום ברשת החברתית, עושים את הרושם שלכל זכר ממוצע שהולך לחדר כושר יש גוף של אליל יווני על סטרואידים, והמסר הזה מחלחל לתודעה שלנו באופן תת מודע וגורם בין השאר לציפיות לא סטנדרטיות שלנו מעצמנו.

אי לכך, לפני שאפתח את נושא המאמר באופן רשמי, הרגשתי צורך לציין את ההשפעה השלילית שיש לרשת החברתית על התת מודע שלנו, ולשקף לקורא כמה דברים על אותם משפיענים:

1. רובם משתמשים בסטרואידים אנאבוליים או חומרים אסורים כאלה ואחרים.
2. רובם משתמשים בפוטושופ כדי לרטש את התמונות שלהם.
3. רובם חיים סביב המראה שלהם – שזה אומר הרגלי תזונה, שינה, אכילה, ואימונים שלא יביישו את בכיר קציני ה SS בגרמניה של 1935.
4. רובם מייצגים קבוצת אוכלוסיה נדירה עם פוטנציאל  גנטי יוצא דופן למסת שריר גבוהה יחסית, ואחוז שומן נמוך יחסית.

המסקנה הברורה היא כפולה:

1.  אם תרימו את הראש מהטלפון ותסתכלו מסביב, אפילו כשאתם בסביבה יותר "בריאה" כמו חדר כושר או באימון קבוצתי – לא תראו הרבה אנשים שנראים ככה, או אפילו קרוב לזה.
2. כדי להיראות ככה, כמות תשומת הלב, כאב הראש, חישובים מתמטיים ועבודה במכון היא אסטרונומית.
   וזה לא כאב ראש שבחור צעיר המתמקד בקריירה ספורטיבית יכול או מעוניין להקצות באופן כללי.

במילותיו של רוני קולמן:

"Everybody wants to be a bodybuilder, but nobody wants to lift heavy-ass weights"

מה שמר קולמן רומז באמירה האייקונית הזו, היא לא שכולם רוצים להיות בודיבילדרים (ברור לי שלקורא הממוצע של מאמר זה שאיפות שונות), אלא שכולם רוצים משהו שקשה מאוד להשיגו, אבל לא רוצים להשקיע את המאמץ הנדרש כדי להגיע לשם.

כאתלט המתמקד בכדורגל, כדורסל, פוטבול או כל ספורט כזה או אחר, הגיוני ואף רצוי שלא תשקיע את מיטב שעותיך בלשקול כל ארוחה או ב 20 סטים לכתפיים בחדר כושר. 

מתמטיקה וחשבונות בנק

"אבל ארי, מומחה לתזונה שנון, מזוקן ומדהים שכמותך," אתה בוודאי מוצא את עצמך שואל, "אני בטוח למשל ששחקן כמו רונאלדו לא מתעסק באותם דברים שאותם בודיבילדרים מתעסקים בהם, והוא נראה טוב! אני רוצה להיראות כמו רונאלדו!"

לשאלתך אענה ואומר, ששחקן כמו רונאלדו, בהחלט חי תחת משטר תזונה נוקשה, ועובד קשה מאוד להשיג את מטרותיו האסתטיות.

לא אתפלא אם למר רונאלדו יש תזונאי אישי, שף אישי, ומיטב גורמים כאלה ואחרים שכספו מאפשר לו לקיים ללא צורך בהשקעת זמן נוסף.

אבל אם כבר ברונאלדו עסקינן, אשתמש בדוגמתו כדי להסביר עיקרון פשוט שאותו תצטרכו להבין כדי לקחת את המיטב ממאמר זה:

אם יש דבר אחד שאני יכול לומר על כריסטיאנו רונאלדו מבלי לקרוא יותר ממאמר וחצי עליו, הוא שכריסטיאנו מקיים עיקרון מתמטי פשוט: הוא לא מכניס יותר קלוריות מאשר שהוא מוציא.

אגע בקלוריות בקצרה, ואומר שהכלי החשוב ביותר להישראותכם חטובים הוא הידיעה של כמה קלוריות אתם צורכים ביום לעומת כמה קלוריות אתם מוציאים.

חשבו על העניין כמו חשבון בנק: כאשר ההוצאות קטנות וההכנסות גדלות – החשבון תופח. וכמובן שגם ההפך הוא הנכון. 

אמנם במאמר זה לא נדבר על ספירת קלוריות, אבל את העיקרון הזה חשוב מאוד להבין ולהפנים, במיוחד עם כל המידע השקרי שרץ באינטרנט כיום.

קל מאוד למצוא מאמר או סרטון ביוטיוב שמדבר על איך צום לסירוגין, דיאטה קטוגנית, איזון הורמונאלי, קפה עם חמאה או שני פליקים באוזן ימין הם ה-דבר היחיד שיוריד אתכם במשקל.

כמו כן, אותם פיסות מידע ראדיקליות יגידו לך ש\"פחמימות זה השטן", "טבעונות היא תשובה", או ש"לא משנה מה – אל תיגע בלחם\".

ידידיי, אשקף לכם את העניין בצורה הכי ישירה שיש:

אם אתם מעלים במשקל, זה כי אם צורכים יותר קלוריות מאשר שאתם מוציאים באופן קבוע, לא כי שתיתם בירה שחורה אחת בסופ"ש עם החברה.

למשל, אם שמתם לב לצמיג חדש בחודש ינואר, כנראה אכלתם קצת יותר מדי סופגניות בחנוכה, וכתוצאה מכך עלתה צריכתכם הקלורית.

אם אינכם מעוניין שאותו צמיג יתפתח לפנצ\'רייה שלמה, אולי עדיף לוותר על הסופגניה היומית, ולאכול סופגנייה שבועית במקום.

אז עד כה הזכרתי קלוריות, משטר אימונים נאצי ואת רונאלדו, ובזאת כיסיתי את כל מה שמאמר ממוצע לכדורגלן המצוי מכסה. יופי.

עכשיו כשזה מאחוריי, אגיע לבשר של המאמר:

מה תאמרו, אם אגיד לכם שישנה דרך שבה תוכלו להיראות נהדר במראה, להרגיש אנרגטים וחיוניים, מבלי לחיות סביב הצלחת והמשקל כל היום?

אז יש.

אוסיף ואומר, שאותה דרך כרוכה בקצת חשיבה, הרבה מודעות, וכמות בינונית של משמעת.

אנסה לספק לכם שלוש גישות, ששילובן באורח החיים שלכם לא רק יאפשר לכם  להיראות הכי קרוב לרונאלדו שתוכלו, במיוחד אם אינכם מעוניינים במשטר תזונתי כבד, ספירת קלוריות, או משטר אימונים נוקשה שידרוש מכם לוותר על חיי חברה ולישון במכון, אלא גם להרגיש טוב יותר עם עצמכם במהלך היום, הן פיזית והן מנטאלית.

 אז הרי לכם – 3 קווים כלליים לקוביות בבטן:

1. אם זה לא היה קיים לפני 10,000 שנה, תמעיט

בוא נתחיל, ידידיי המלומדים, בהבנה בסיסית של ההבדל בין שני סוגים של מזון: מעובד, ומלא.

מזון מעובד הינו מונח מטריה לכל מזון שעבר איזושהי צורה של עיבוד ע\"י בני אדם, וכתוצאה מכך שונה מצורתו הטבעית בטבע.

לכשלעצמו, זה לא דבר רע – לא כל מזון מעובד הוא רשע בהתגלמותו.

למשל, גבינה, היא מזון מעובד לכל דבר, שכן צורתה הטבעית היא חלב. בהוספת תרביות חיידקים מסויימות לחלב, "מעבד" האדם את החלב ומקבל תוצאה שונה מצורתו המקורית של החלב.

במאמר זה, כשאני מדבר על "מזון מעובד", אני לא מדבר  על המובן הפיוריטני של המילה.

כוונתי היא למעשה לקבוצה קצת יותר ספציפית של מזון מעובד, בלשון העם Junk Food, הכוללת אך לא בלעדית ל:

מקדונלדס, פלאפל, צ'יפס, בייגלה, במבה, שוקולד, גלידות, ארטיקים, ממתקים, סוכריות, בקלאוות, מאפים למיניהם, קוראסונים, מרמלדות, M&M… 

"מזון מלא" לעומת זאת, הוא כל צורת מזון שהייתם יכולים למצוא תיאורטית לפני 10000 שנה – לפני המהפכה החקלאית והתעשייתית, לפני ייצור המוני של מזון, ולפני שתאגידי המזון הגדולים נכנסו לתמונה.

דוגמאות למזון שכזה כוללות אך לא בלעדיות ל:

בשר, עוף, דגים, ירקות, דגנים, אורז, תפו\"א, בטטות, חלב, גבינות, ביצים, פירות וכו.

אם כן, נא להוציא מחברות ולכתוב – ההבדל העיקרי והרלוונטי ביותר למאמר שלנו בין מזון מעובד למזון מלא הוא הדבר הבא:

מזון מלא עתיר בחומרים מזינים (נוטריינטים) ודל בקלוריות, מזון מעובד עתיק בקלוריות ודל בחומרים מזינים (נוטריינטים).

עיקרון זה בעצם מסביר לנו הרבה דברים – למשל, שקשה לאכול הרבה קלוריות כאשר הדיאטה שלנו מורכבת ממזון מלא בלבד.

כדוגמא, צלחת של 400 גרם אורז, 200 גרם חזה עוף ו 2 גזרים מהווה 698 קלוריות, ומלאה בחלבון בריא, פחמימה איכותית, סיבים, ויטמינים ומינרלים.

מתי לאחרונה אכלתם צלחת כזאת, והיה לכם מקום לעוד אוכל בבטן?

לעומת זאת, 3 סקופים של גלידה וניל מכילים 745 קלוריות, מלאים בסוכר, ומשאירים מקום לעוד 8 כמותם.

שימו לב – אני לא אומר שסוכר הוא הרשע בהתגלמותו, או שצריך להימנע ממזון מעובד בכל מחיר- גלידה זה טעים, וגלידה זה כיף. אפשר לאכול גלידה, כל עוד אנחנו מודעים למה גלידה עושה לנו וצורכים אותה בהתאמה.

עם זאת, אני משוכנע שנוכל להסכים שרונאלדו לא בנה את הגוף שלו ע"י צריכה של סוכר ושומן בעיקר.

וככל שמשקל הגוף שלכם נמוך יותר, מרחב התמרון שלכם קטן.

למשל, צדקיהו בן ה-20 שוקל 70 קילו, ומתאמן 3 פעמים בשבוע צריך לאכול 2500 קלוריות בערך כדי להישאר במשקל זה – 745 הקלוריות שבגלידה הינם כמעט שליש מצריכת הקלוריות היומית שלו! מה שמשאיר לו בעצם בערך 1700 קלוריות של מזון מלא אם אינו רוצה לעבור את הצריכה הקלוריות היומית שלו.

לעומתו,  שאלתיאל, גם כן בן 20, מתאמן 3 פעמים בשבוע ושוקל 90 קילו באופן טבעי.

שאלתיאל צריך 2800 קלוריות בממוצע כדי לשמור על משקל גופו, ויכול לאכול 2100 קלוריות של מזון מלא ועדיין לקבל מספיק חומרים מזינים מהמזון כדי לבנות את גופו.

המסר הכללי פה, הוא שאם נתמקד בצריכה של מזון מלא, ונימנע באופן כללי ממזון מעובד, רוב הסיכויים שלא נצרוך יותר קלוריות משנכניס, ועל הדרך נספק לגוף שלנו את כל הרכיבים שהוא צריך כדי לבנות שריר ולשרוף שומן.

הרעיון הוא לא להימנע מגלידה לנצח – כמו שניווכח בחלקו האחרון של המאמר, גם צדקיהו וגם שאלתיאל לעיל יכולים לאכול גלידה בכיף, ואפילו לעבור את הצריכה הקלורית היומית, בתנאי שהעניין לא הופך את הגלידה להרגל של שלוש פעמים בשבוע.

2. תרגיע

אחד הגורמים המשפיעים באופן ישיר על כמות השומן אותו גופכם אוגר הוא לחץ נפשי.

אבל לא כמו שאתם חושבים.

לחץ נפשי אמנם גורם להפרשה של ההורמון קורטיזול שאחראי על תהליכים קטבוליים (פירוק) בגוף, אך בניגוד שמה שהרבה "מומחים" יגידו, ההשפעה של לחץ נפשי על משקל גוף אינה כתוצאה מהפרשת קורטיזול בלבד אלא כתוצאה מההשפעה של לחץ על הצריכה הקלורית היומית.

הספרות המדעית בנושא ברורה, שכן הקשר בין לחץ נפשי להשמנה נבחן שוב ושוב במאות מחקרים ב40 השנים האחרונות.

הנה דוגמא מהזמן האחרון:

 

 "Acute stress can lead to weight loss by suppressing appetite, while chronic stress promotes over-consumption of palatable foods, increased visceral adiposity, and weight gain"

(Cristina Rabasa & S. Dickson, 2016)

ובעברית: "לחץ אקוטי יכול להוביל לאובדן במשקל ע"י דיכוי תאבון, ולחץ כרוני מוביל לצריכה מוגברת של מאכלים "טעימים", הגדלת שומן בטני ועליה במשקל" ("מאכלים טעימים\" לרוב הינם מעובדים – עתירים בקלרויות ודלים בנוטריינטים). 

לחץ אקוטי הוא הלחץ אותו אתם מגישים בעיצומו של הרגע, למשל לפני משחק חשוב, כשאתם מדברים עם גברת שנראית לכם חמודה, או לפני בחינה חשובה.

לחץ כרוני הוא לחץ המלווה אתכם ביום יום, למשל, אם אתם חרדים על הקריירה שלכם, פוחדים שלא תתקבלו לקבוצה מסויימת, או חוששים להוריד את החולצה בפומבי כי המותן בולט לכם מהבגד ים, ואתם טרודים מהעובדה ביום יום.

לחץ אקוטי הוא לחץ שבריא וטבעי לחוות. תפעול של לחץ אקוטי מלמד אותנו הרבה על תפקוד תחת לחץ, כי לרוב אנחנו יוצאים מהצד השני אם איזושהי חוויה לימודית.

לחץ כרוני לעומת זאת, הוא אחת התופעות הקשות ביותר אשר חווה האדם המודרני, והוא מקושר ישירות לתופעות כמו השמנה, דיכאון,  מחלות לב, סרטן, הפרעות מטאבוליות כמו סוכרת ועמידות לאינסולין, והפרעות אוטואימוניות למיניהן.

אני לא צריך לספר לכם שחיי האתלט הממוצע הם רוויי לחץ, אקוטי וכרוני כאחד.

כולנו יודעים שאחת התרופות הכי נפוצות ללחץ כרוני היא שוקולד, גלידה, או מה שנקרא "מזון נחמה" – מי לא פירק את המקרר אחרי שבוע מלחיץ? מי לא ירד על פיצה משפחתית ובקבוק קולה אחרי בחינת בגרות או משחק אליפות?

הדגש שארצה לתת בנושא הוא כפול: תחילה, אומר שלפעמים זה ממש נחמד לשבת עם חברים ולטחון בורקסים וקולה, במיוחד אם היה לכם שבוע מלחיץ.

חוץ מתפקידו התזונתי, לאוכל יש תפקידים נוספים רבים בחיינו: אוכל הוא טעים, אוכל הוא כיף, אוכל מהווה מקור לקשר חברתי – לאכול ביחד בשבת עם המשפחה, לצאת לדייט עם החברה, וכן – גם לפרק שווארמה עם חברים הם דברים שעושים לנו טוב על הנשמה לפעמים.

 חשוב לכל לאדם לקחת חלק בפעילויות האלה, כי אלה הן הפעילויות שמאזנות את הלחץ הכרוני.

עם זאת, קל מאוד לצרוך יותר מדי מדבר טוב.

ואם לרדת על צנצנת נוטלה וכיכר לחם הופך להרגל שבועי, ובאותה הנשימה אנחנו מתבאסים מהכרס המבצבצת במראה, יכול להיות שיש לנו התנגשות ערכים קלה.

ואם בכל פעם שקשה או כואב לנו, אנחנו פונים לאוכל כדי לקבל נחמה, אולי כדאי לנו לבחון את המשתנים בחיים שלנו ולשים לב לכיצד אנחנו מתמודדים עם לחץ.

אציין  כעת את הדגש השני והחשוב ביותר בנושא של אכילה רגשית, לחץ, או אכילה חברתית:

הדבר הכי חשוב שיאזן בין הפגת הלחץ הכרוני, לבין לא לפתוח פנצ'רייה מתחת לחולצה שלכם הוא מודעות.

אותה מודעות שאני מדבר עליה, היא מודעות לעצמכם, לנפשכם, וכתוצאה מכך לסיבה שאתם אוכלים כרגע את מה שאתם אוכלים.

כמו שהזכרתי קודם, אם היה לכם שבוע קשה, יכול להיות שלשבת ולפרק בורקסים עם חברים בסופש זה מה שאתם צריכים כדי להירגע ולהשתחרר. אולי אפילו בירה או שתיים.

מה שיבדיל בין האדם המודע לאדם העיוור, הוא שהאדם המודע יודע למה הוא עושה את מה שהוא עושה, ודואג לכך שהמעשה לא הופך להרגל במידה והוא אינו תואם  לשאיפותיו או ערכיו.

האדם המודע מודע לכך שעבר עליו שבוע קשה, והאתנחתא שבאה עם לשבת עם החברים ולא לחשוב על כלום חוץ מכיף תטען לו את המצברים לשבוע הבא. בנוסף, אותו אדם ידע שבשבוע שאחרי הוא כנראה יצטרך לשמור קצת יותר על התזונה, תוך כדי שהוא מתקן להמשך, וממתן את גורמי הלחץ בהמשך השבוע.

מאידך, האדם העיוור לא יכיר בעובדה שהוא היה לחוץ מלכתחילה, וינסה למלא את החלל החסר שנוצר בליבו באוכל, אלכוהול או כל מה שגורם לו לשכוח מצרותיו. 

לא רק שהוא לא יכיר בצריכתו הקלורית המוגזמת, הוא ימשיך את השבוע הבא באותו אופן בדיוק,לא יתקן דבר, ויגיע לסוף השבוע שאחרי לחוץ באותה מידה.

אותו אדם ויחזור על אותו מעשה שוב ושוב ושוב, כך שלא רק שהלחץ הכרוני לא יטופל, אלא גם הצריכה הקלורית תגדל, ואיתה הכרס.

דרך נהדרת לקשר מודעות לעצמכם ולתזונה שלכם היא לנהל יומן בו אתם כותבים את מחשבותיכם שבו תוכלו לכתוב ממכם לעצמכם על איך עבר היום ומה אתם חושבים או מרגישים בנוגע למה שחוויתם באותו היום.

ההרגל של לפרוש את מחשבותיכם בכתב עוזר למיין וללטש מחשבות ורגשות, ועוזר לכם לקבל בהירות על חייכם.

בהקשר של תזונה, תוכלו לקבל מודעות על למה וכמה צרכתם את המזון שצרכתם, ולהבין את התפקיד או את הסיפור של מזון בחייכם, בהקשר של היום יום.

אחת מהלקוחות שלי סיפרה לי שכשהיא התחילה לנהל יומן תזונה היא שמה לב שמסתבר ש"היא אוכלת הרבה יותר פיצה משהיא חשבה".

היא הבינה שהיא חוזרת מהעבודה עייפה, לחוצה ורעבה, ובלפחות יומיים מתוך השבוע אין לה כוח להתעסק באוכל, אז היא מזמינה פיצה. 

פתאום, לאחר שהיא פיתחה מודעות לעניין, היא פעלה אחרת – היא הכינה לעצמה אוכל מראש ברגעים שהיא לא היתה לחוצה, ואז כהיא חזרה הביתה היתה לה ארוחה חמה שהיא יכלה לאכול באפס מאמץ.

היא ירדה 12 קילו.

3. חוק ה80\20 – הימנע מדוגמטיות: תחיה חכם, מאוזן ובכיף

באחד הספרים האהובים עלי, מלומד לקח חשוב.

הספר מדבר על אתלט צעיר, מוכשר אך שחצן, שיום אחד פוגש במורה רוחני מסתורי בתחנת דלק.

המורה לוקח את האתלט תחת חסותו, ומלמד אותו לקחים רוחניים, פיזיים ופילוסופים חשובים על החיים.

המסע אותו עובר האתלט מעמת אותו עם כל עקרונותיו, ומשנה את כל אישיותו מצעיר פזיז לאתלט ממושמע, בוגר, ושלם. 

לאחר תקופה של יותר משנה עם המורה, בה האתלט שינה את תזונתו והרגליו ב 180 מעלות, פיתח משמעת של ברזל, התנזר ממין, אלכוהול או כל מזון לא בריא והתאמן יום יום, הוא הרגיש נהדר:

הוא שבר שיאים אתלטיים, הרגיש חזק וממושמע מתמיד, והיה מאוד גאה בהישגיו.

יום אחד, ביקש המורה מהאתלט לפגוש אותו בפאב.

מבולבל אך מסור, הלך האתלט ופגש את המורה בפאב המדובר.

המורה אותת למלצרית והזמין וויסקי כפול. האתלט, המום מבחירתו של המורה, הזמין מים, כיאה לאימוניו.

בזמן שהמלצרית הלכה להביא את הוויסקי הוציא המורה מכיסו קופסאת סיגריות והדליק לעצמו סיגריה.

"רוצה אחת?" הציע המורה.

"ממש לא! מה קורה פה?!" קרא התלמיד, "אני לא מבין… במשך כל השנה הזאת לימדת אותי להתנזר מכל הדברים האלה, אתה יודע איך היה לי קשה?! ועכשיו, אתה יושב מולי, מזמין וויסקי כפול ומדליק סיגריה?! מה קורה פה?!"

המסר שאותו רצה המורה ללמד את התלמיד הוא פשוט: "הבעיה היא לא במעשה הבודד, כי אם בהרגל".

בהתחשב בכל מה שאמרנו עד כה, אני מקווה שאתם משארים לאן כוונתי הולכת עם הסיפור הזה.

קל מאוד להתמסר להחלטיות, לפנדמנטליסטיות דתית מסוימת, כיוון שלהיות פנדמנטליסט מאפשר לנו, באיזשהו מקום לא לחשוב.

אם יש רק דרך אחת, אם יש רק שחור ולבן, אין צורך לדאוג מדברים כמו מורכבות או ניואנס. אין צורך בחשיבה מקורית או דעה מושכלת.

אצטט את המשפט המפורסם ואומר: Ignorance is Bliss.

הבעיה בחשיבה זו, היא שהיא מחמיצה את המטרה העיקרית שבגללה אנו חושבים – פתירת בעיות בעולם האמיתי.

 בתאוריה קל וכיף לחיות בעולם שבו הכל ברור ומוגדר לנו מראש. מאידך, העולם האמיתי האמיתי, כלומר מה שאנו חווים מחוץ לתאוריה, הוא כמעט אף פעם לא שחור על גבי לבן. למעשה, יש הרבה  מאוד גוונים של אפור.

אדם הבוחר להתעלם מכל גווני האפור, בעצם סוגר את הדלת להתמודדות עם חוויות אמיתיות, ומסתכן בראיית העולם דרך עדשה פשטנית ושקרית, אסטרטגיה שתוצאתה כאב ברוב המקרים.

האם יקרה משהו אם תאכל שווארמה היום? כנראה שלא.

האם יקרה משהו אם תאכל שווארמה כל יום? כנראה שכן. 

כל עוד ההרגל, כלומר מה שמהווה 80% מפעולותיך תומך במטרותיך ושאיפותיך, אתה בדרך טובה.

אם ההרגל מהווה 100% מפעולותיך, אתה נמצא בסיכון הפנדמנטליזם.

למשל – אם כל החבר'ה יוצאים לבירה, ואתה יודע ש"אלכוהול זה רע" ומזמין סודה במקום, למרות שבליבך ממש בא לך בירה, והעניין חוזר על עצמו כאותה גברת בשינוי אדרת יום יום – כמות הלחץ הכרוני שנוצר סביב הנושא היא כזאת שתשפיע על מצבך הנפשי. 

לא מן הנמנע שיום בהיר אחד, לאחר שנה של הדחקה, תלך למכולת ותרד על שישיית בירה בלי שאף  אחד ידע, רק כדי לממש את הרצון אותו דיכאת במשך זמן כה רב.

מצד שני, אם תסתכל על העולם דרך עדשה יותר גמישה תוכל לסכם שאם במשך כל השבוע אכלת בריא והתאמנת קשה, מגיע לך בירה! אולי אפילו שתיים, למה לא?

תופעה שלאחרונה סווגה כהפרעת אכילה רשמית היא "בולמוסים" – התופעה בה אדם מדגים אכילה הרבה מעבר  לגבולות השובע, וללא יכולת להפסיק.

אם תשאלו אותי, הבולמוס איננה הפרעת אכילה לכשלעצמה כי אם תופעת לוואי של אי מודעות לרגשות מודחקים.

אי מודעות לרגש מודחק מצטברת בתת מודע של אדם עד אשר היא גולשת החוצה בצורה בלתי נשלטת ועושה הרבה יותר נזק מאשר אם אותו רגש קיבל במה קטנה פעם בחודש.

אדם  שאינו מודע, והחווה בולמוס יכול היה להימנע מכך אם היה מפתח מודעות לטבעו הרגשי.

לעומתו, האדם החושב, הלא פנדמנטליסט, יודע מתי לשחרר, וחי באיזון בין הסדר והכאוס, היין והיאנג, כי הוא יודע ששום דבר הוא לא דבר אחד. ששום דבר הוא לא מאה אחוז. ושהדרך היא אינה שחורה או לבנה, אלא רצופה בגוונים.

לסיכום, הדרך לקוביות רצופה בכוונות. לא יודע אם טובות או רעות, כוונות באופן כללי.

קשה מאוד לדעת מה היא האסטרטגיה הנכונה לגוף האולטימטיבי, ואם יש דבר אחד שלמדתי בכל שנותיי במקצוע היא שכל אחד חייב פרסונליזציה לגישתו, כי לכל אחד רצף גנים שונה, שאיפות שונות, ונסיבות חיים שונות.

כאמור, ישנם אנשים שנולדו וימותו עם 6 קוביות מסותתות, וישנם אנשים שגם אם יחיו בגירעון קלורי כל חייהם לא יגיעו לרמת החיטוב הנדרשת לקוביות.

אבל בטבע אין דבר כזה \"ארוחה חינם\", יש רק טריידאופס (tradeoffs). 

למשל, לאותם אנשים בעלי הקוביות באופן טבעי ישנו קושי אדיר להעלות במסת השריר.

לכן הם תמיד יקנאו באנשים שהרוויחו את את קוביותיהם בזיעת אפם אך מצליחים לעלות מסת שריר בקלות, או באנשים שלוחצים 100 קילו אחרי חודש בחדר כושר. 

וכמובן שאותם אנשים גדולים וחזקים באופן טבעי, יקנאו בעובדה שיש אנשים שלא צריכים להתאמץ כלל בשביל להיות חטובים, ואילו הם צריכים לקנות מכנסיים חדשים אחרי חתיכת עוגה.

וכולם ביחד יקנאו באנשים שלא עושים כלום ועדיין נראים כמו דוגמני תחתונים.

כמובן שאני מגזים כמהה בתאוריי, אבל אם תקחו משהו ממאמר זה קוראים יקרים, קחו את הדבר הבא:

ללמוד מאנשים אחרים זה אינו אותו דבר כמו להתחקות אחרי אנשים אחרים ולצפות לתוצאות זהות.

על אחת כמה וכמה בנושא של תזונה – כל אדם מגיב למאכלים שונים בצורה שונה, ולכל אדם שאיפות שונות.

הכלים שנתתי לכם במאמר זה הם אך ורק כלים.

 כמו שכפית היא כלי נהדר בשביל להכין מרק, כפית היא לא מתכון, והכלים שנתתי לכם יהיו חסרי תועלת אם לא תפתחו את הראש ותשתמשו בהם בחכמה.

חשבו לעצמכם –  האם מה שאני עושה מתאים למטרותיי? אם לא, מה עלי לשנות?

לא לכולם חשוב 6 קוביות מסותתות. אני ויתרתי על חלום הקוביות כיוון שהבנתי שעל מנת ליהנות מהן, לא אהנה משום דבר אחר בחיים, ולא אצליח להשיג את כל רצונותי מבחינה אתלטית. במילים אחרות, קוביות בבטן לא התאימו לערכים או לשאיפות שלי. 

מאידך, אם קוביות בבטן הם עיקרון חשוב בחייך – לך על זה, אבל שם לב: אם אתה מקיים את כל ההרגלים שציינתי, ועדיין מתפתח צמיג – חשוב לספור קלוריות ולחיות לצד משקל אוכל כדי לדעת מה קורה ולהיות מדוייק… אם התנהגות שכזו מתאימה לאורח חייך ולמטרותייך.

תקוותי היא שכלים כלה יעניקו לכם חופש תמרון מנטאלי, ויוסיפו לחייכם גוונים של אפור, אושר ואולי בורקס או שניים.