ימין, שמאל ואחדות אתלטית

רבות עוד ייכתב בפרקים הבאים על היבטים מקצועיים מתקדמים בעבודתו של מאמן הכושר, בין אם במישור הפיזיולוגי ובין אם במישור המנטלי. ואולם, ללא ספק, חלק בלתי נפרד מחיי היומיום המקצועיים נוגע בהדרכה הפשוטה והתמימה של תרגילים, אלו האמורים לשרת את הנושא הנלמד שהמאמן מבקש להנחיל לספורטאי – דהיינו, ההנחיות הטכניות הבסיסיות: "הרם את הרגל הזאת, הנח את היד כאן ומקם את הבוהן שם".

מלאכת ההדרכה היא נדבך הכרחי, "מובן מאליו" ונעדר תחכום בעבודת המאמן. זהו השלב שבו הוא מניח בצד את התיאוריות הפדגוגיות והפסיכולוגיות, ופשוט מורה לקבוצה מה עליה לבצע ברגע נתון. אמנם נרחיב רבות על טכניקות לימוד מתקדמות בפרק "ענייני הזריזות" בחלק ב' של ספר זה (הכולל טכניקות מטאפוריות ומנטליות ללימוד תנועות מוטוריות), אך חשוב לזכור כי מאמן הכושר אינו פועל בחלל ריק. הוא בורג במערכת גדולה יותר שבה השפעתו על הטכניקה הסופית של הספורטאי מוגבלת, הן מפאת מיעוט שעות המפגש והן מפאת משקלה היחסי של יחידת הכושר בתוך ים המטרות המקצועיות של הספורטאי.

מאחר שמבחינת שעות נטו הספורטאי יקדיש תמיד את רוב זמנו לספורט עצמו ופחות לאימוני הכושר, עולה הצורך "להבריח" רעיונות אחדותיים (הוליסטיים) דווקא בזמן ההדרכה על תרגילים פשוטים. אם נצליח "להגניב" את הרעיונות הללו במקום להסתפק במכניקה יבשה, יגדל הסיכוי שהיכולת תחרוג מגבולות המעבדה (אימון הכושר) ותהפוך ליכולת טקטית-מבצעית בזמן אמת.

במאמר זה נתמקד בסוגיית ה"ימין" וה"שמאל" – שתי מילים השולטות בשיח ההדרכה כמעט בכל תרגיל, וטומנות בחובן חטא מקצועי גדול.

אחדות אתלטית – החיבור שבין הדרכה לאימון

אחדות אתלטית היא כל הכרה המחברת את הפרט (יד, גפה, ראש) עם הכלל (המכניקה השלמה) אפשר להמחיש זאת באמצעות שעון קיר: הוא מורכב אמנם ממחוג דקות, מחוג שעות, סוללה וגלגלי שיניים, אך אף לא אחד מהם לבדו עונה על השאלה "מהו שעון"; רק השעון בכללותו, שתכליתו להציג את הזמן, עונה על כך.

 

אם כן, כל לימוד אתלטי חייב לכלול את הפרט ואת הכלל. הפרט הוא עניינה של "הדרכת הכושר", והכלל הוא עניינו של "אימון הכושר". כשמם כן הם: הדרכה (שורש ד.ר.ך) מציינת את הדרך הטכנית, איזו רגל עולה ואיזו יורדת כפי שהפיזיקה מחייבת; האימון (שורש א.מ.נ) מציין את האמונה בתכלית התרגיל, במידה שיבוא לידי ביטוי טקטי מאוחר יותר. כאמור, בכל אימון כושר שזורים זה בזה ההדרכה והאימון, ואף אחד מהם אינו יכול להתקיים ללא רעהו, כשם שהשעון אינו יכול להורות את השעה כאשר אחד מחלקיו חסרים.

 

ימין ושמאל

חלק ניכר מהאימון האתלטי מחייב שימוש במונחים "שמאל" ו"ימין" כחלק מתהליך הלימוד. "רגל ימין אחורה על הספסל", יורה המאמן בהדרכת הלאנג' הבולגרי, או "ברך שמאל גבוה" בתרגיל הרמת ברכיים עם גומייה. גם במהלך תנועות טבעיות ישתמש המאמן במונחים אלו לתיקון ריצה ("רגל שמאל שלך מכה עם העקב יותר מדי") או באימון משקולות ("ברך ימין שלך קורסת פנימה בסקוואט").

שימוש זה, הגם שהוא הכרחי למהלך אימון תקין, הוא מטבעו "אטומיסטי"; כלומר, הוא מעניק עדיפות לפרט על פני הכלל, וכשלעצמו אינו תורם לראייה הוליסטית של התרגיל. הרשו לי לגלוש לענייני האטומיזם – הדגשת החלקים על פני השלם – בהקשר שלנו. קיים פער עצום בין הפעולה הפיזיולוגית הפשוטה בפועל לבין מנגנוני "האמת המדעית" המתיימרים לשלוט בה. אגרוף שמאלי מוגדר כך משום שיד שמאל היא המכה, אך מי יבוא להגנתם של שרירי הליבה, שרירי הגב, שרירי רגל ימין ומנח יד ימין, המשתתפים כולם בפעולה זו? האם העובדה שקצה התנועה הוא אגרוף שמאל, מחייבת שהגוף הפועל (המנותק מן המוח החושב) "חושב" במונחים של ימין ושמאל?

ברור שאם נבחר ללמד אגרוף שמאלי בחשיבה אטומיסטית בלבד – רק משום שנוח לשכל ולשפה לקטלג זאת כ"שמאל" – אנו עלולים להחמיץ את "מחשבת הגוף"; אותה אינטליגנציה הפועלת בזמן טקטי ובמצבי חירום, והרואה את התנועה כמכלול שלם, ממקורותיה התומכים ועד לסיומה בצד שמאל.

לפיכך, עלינו לתסף את השימוש במונחי ימין ושמאל ברמזים הוליסטיים וכוללניים יותר. רמזים אלו לא יפנו אל המוח הקוגניטיבי של הספורטאי (שממילא לא יספיק לעבד את המידע בזמן משחק), אלא למערכות הפרימיטיביות יותר, המבוססות על תחושה חושית. גישה זו תניב מכונה יעילה יותר ברגע האמת מחוץ לחדר הכושר. התיאוריה שלפיה סך החלקים אינו יוצר את "השלם" אלא רק משמש אמצעי לו, באה לידי ביטוי בהיבטים רבים באימון האתלטי. מאחר שבמאמר זה אנו עוסקים במונחי הכיוון, נציג להלן דוגמה ליישוב הניגוד שבין ימין לשמאל לטובת שלמות תנועתית.

הסוויץ' כתחליף לימין ולשמאל

אם יצאנו מנקודת הנחה שההיבטים התומכים בכל תרגיל (שבו מעורבים ימין ושמאל) חשובים יותר מהשאלה "איזו רגל עובדת", עלינו להעביר תובנה זו גם לתהליך הלימוד. כל פיזיותרפיסט מצוין יודע שכאשר מגיע אליו ספורטאי עם פציעה בברך שמאל, הפתרון לעולם לא יוגבל לברך הפגועה בלבד, אלא יכלול את כל המבנה התומך, לרבות הרגל הבריאה. אם כך, מדוע שנתייחס לאימוניו של הספורטאי הבריא בצורה אטומיסטית ופגומה? ומי בכלל קבע מהו "ימין" ומהו "שמאל" בהקשר האתלטי? האם שמאל מוגדר כך רק מפני שהעין קולטת את הברך העולה, ולכן זהו דגש התרגיל? לו היו לספורטאי עיניים בעורף, ייתכן שהיה בוחר דווקא ברגל האחורית כדגש התנועתי.

אין ספק שקיים צורך לשנות את השיח המפצל לשיח של אחדות אנטומית, לפחות בגוף הבריא. המונח "סוויץ" (Switch, חילוף) מבטא את המהות האמיתית החשובה ביחסי ימין ושמאל: טבע החילוף ביניהם. בכל פעם שבה רגל אחת עולה והשנייה נותרת על הקרקע, במקום להורות "ברך שמאל צריכה לעלות", נורה כי "החילוף בין הרגליים צריך להיות אלים". הנחיה זו תוביל לביצוע מוטורי שבו כל המערכות התומכות דרוכות להתקפה, שכן הן אינן זוכות ל"הנחות" המסתתרות מאחורי המינוח "ימין ושמאל", המאפשר לרגל הלא-דומיננטית לנוח באופן תת-הכרתי.

הסוויץ' (החילוף) מסמל את הדבר האמיתי שחשוב בענייני ימין ושמאל, והוא טבע החילוף ביניהם.

תרגיל מחשבתי: דמיינו שהיו אומרים לכם לבצע מחיאות כפיים עם יד שמאל. בהוראה שכזו, יד ימין תהיה מעין קיר סטטי ויד שמאל תהווה את המנוע הדינמי שמכה ביד ימין.

לשם המחשה, דמיינו שהיו מורים לכם לבצע מחיאת כף עם יד שמאל. בהוראה כזו, יד ימין תהפוך לקיר סטטי, ויד שמאל תשמש כמנוע הדינמי המכה בה. כעת דמיינו שמורים לכם למחוא כף תוך דגש על התנועה המנוגדת וההדדית של שתי הידיים (בהלוך ובשוב), ללא כל אזכור של צד. בשני המקרים יתקבל צליל, אך במקרה השני כוחות הנטו הפועלים יהיו ללא ספק גבוהים יותר; זאת מאותה סיבה שתאונה חזיתית בין שתי מכוניות נוסעות קשה יותר מתאונה חזיתית עם רכב חונה.

זוהי הדרך הנכונה להתייחס לכל תנועה אתלטית המגשרת בין הצדדים, כגון:

• רגל אחת עולה ואחת יורדת (תנועות ריצה).
• יד אחת נעה קדימה ואחת אחורה.
• תנועה צידית (לטרלית) שבה יש צד מוביל וצד נגרר.

בונוס: הרחבת הסוויץ' לרעיון ה"הופכיות" באתלטיקה

כשם שניתן לתסף את שפת הימין והשמאל ברעיון הסוויץ' (הממוצע הדינמי ביניהם), כך ניתן להסיק שפעולות אתלטיות מתפרצות רבות פועלות על עקרון ה"הופכיות", הדומה מאוד לעקרון הסוויץ'. עקרון ההופכיות קובע כי לכל תנועה מתפרצת קיצונית במישור כלשהו, חייבת להיות תנועה הופכית המשמשת כקרש תומך לשמירת המבנה הביומכני. ש לכך סיבות פיזיולוגיות ופיזיקליות כאחד.

מבחינה פיזיולוגית: תנועות אתלטיות אינן מתבצעות בהלך רוח של תחרות הרמת משקולות, אלא כמאמץ חזרתי ורציף. לכן, כל חזרה היא בהכרח הכנה לחזרה הבאה. כל צעד בריצה הוא הכנה לצעד שאחריו, ומשכך, ככל שפועלים כוחות מנוגדים בכל רגע נתון, המנגנונים הפליאומטריים (העצביים) – האחראיים על שחרור אנרגיה משרירים מתוחים דינמית – נכנסים להילוך גבוה ומייעלים את התהליך כולו.

מבחינה פיזיקלית: יצירת "תאונות חזיתיות" בין הגפיים, במקום חשיבה טורית של "ימין ואז שמאל", היא התנהגות המניבה כוחות עילאיים, בפרט כשהפעולה הנדרשת מבוססת על מהירות ואתלטיות מתפרצת.

 

לסיכום, ניתן לזקק את הפרק לרמזים הבאים:

• במקום ימין ושמאל, התרכזו בחילוף האלים ביניהם וברעש דחיפת האוויר שהחילוף עשוי לייצר. הרגילו את עצמכם לחשוב בצורה הוליסטית על איברי הגוף כמכלול אחד, ולא כרשימת איברים נפרדים.
• במקום קדימה ואחורה, התרכזו ברעיון ההופכיות וההתארכות; הבינו כי לכל תנועה במישור אחד יש מחיר (ותמורה) במישור הנגדי.
• הספורט שבו אתם עוסקים הוא מורכב ודורש יכולות טכניות, חברתיות ונפשיות. יהא זה נבון להתייחס גם לאימון הכושר כאל יחידה הוליסטית אחת, המשתלבת באופן חלק בספורט העיקרי, במקום לפצל את הקשב לשאלות של "מתי ימין ומתי שמאל". פיצול שכזה מוביל בהכרח לאי-המעבר של היכולות האתלטיות למגרש, נושא שבו נעסוק בהרחבה בחלק ב'.