השועלים שלנו חזרו מחופשותיהם, ועם אימוני הקיץ ממשיכה השאילתא.
ב"שועלים שואלים 2" נענה על 3 שאלות בוערות נוספות שעולות מוקדם בתכנית האימונים.
מדוע יש מרכיב סיבולת אפילו שהספורט בו אני עוסק (שוערים, כדורעף, פוטבול ליין) לא דורש הרבה סיבולת מבחינה סטטיסטית?
בעצם זה אותו דבר כמו לשאול "אם אני משחק עם כדור, מדוע אימוני האתלטיקה מתבצעים ללא כדור?" כלומר טבע השואל הוא לחפש ספציפיות מוחלטת בכל מעשיו, אך השואל הפיכח לבטח שוכח עובדה חשובה: אם ספציפיות היא המפתח העיקרי לכל שיפור, מדוע פשוט לא לשחק את הספורט המשוחק עוד פעמים? הרי אין יותר ספציפי מהספורט עצמו.
התשובה כמובן היא שלא כך עובדים הדברים, ומכיוון שאי אפשר לשפר מרכיבים ללא "ניתוח" – כלומר הסרתם מהכלל לפני הרכבתם מחדש מאוחר יותר, כך אי אפשר להתאמן על מרכיב אחד מבלי לגלוש למרכיב אחר, ונסביר:
גלוי וידוע שמאחורי כל פעולה מוטורית שמתבצעת ביתר קלות חייבות לעמוד אלפי שעות אימון או אלפי חזרות שגרמו לכך שהנתיב העצבי הרשתי האחראי על מורכבות אותה תנועה יהיה רווי אותות ומפותח דיה כדי שיוכל לעבוד בצורה עצמאית ממרכזי העיבוד הארוכים של המוח.
בכלי נגינה למשל, כל נגן הגון יכול "ללמוד" תוים של כל שיר תוך פחות משעה אך כדי לנגן את אותו שיר ללא מאמץ כלל תוך כדי הופעה נדרשות שעות רבות של הרווית המערכת הנוירומוטורית, דבר הנראה בסתירה בהתחלה לעצם היכולת ללמוד את התוים.
באתלטיקה, הדבר דומה. מחד יש לנו עקרונות מדעיים בצורת מאגרי אנרגיה "מחוסרי סיבולת כימית או לב-ריאתית" המתאימים לכדורעף, פוטבול, קפיצה לגובה או ספרינט ל-100 מטרים ומנגד הצורך הבלתי מעורער של האתלט לבצע מספיק נפח באותן תנועות "מחוסרות סיבולת" כדי להוביל לשינוי עצבי עמוק.
"כשירות הסיבולת" אל מול "כשירות נפח עבודה"
כבר אפשר לראות שכדי שאותו "מרכיב טהור מסיבולת" יהיה מותקן כיאות בלב ונפש הספורטאי, צריכים אנו לגלוש לכיוון "סבולתיות" או מונח נכון יותר – כשירות נפח עבודה.
כשירות נפח עבודה היא בעצם היכולת של אתלט לבצע את האימון הנדרש בכמות מספקת כדי להוביל לשיפור נוירו-מוטורי עמוק ולא רק לרכש הידע על הפעולה.
למשל, ניתן ללמד טכניקת ניתור מ-2 רגליים תוך כחצי שעה של דיבורים ודוגמאות עם רווחים של כ-2 דקות בין הדוגמאות המקסימליות, כפי שהמדע "דורש" – אך כל קופץ יודע, שכדי לקפוץ בצורה טבעית על בסיס קבוע ובצורה אמינה (מזעור ה"ימים הרעים" מהביצועים) יש צורך לבצע נפחים מאד גבוהים של קפיצות, לעתים הרבה מעבר למה שמדע הקנסיולוגיה חקר כ"מומלץ".
ידוע שרצים אולימפיים ל-100 מטרים מתאמנים הרבה בטווחי ה-300 ו-400 מטרים, מרחק שדורש מרכיבים כימיים שונים לגמרי מה-100 מטר ממנו הם שואבים למחייתם. אם כך מדוע? למה לא להתרכז ב20 עד 120 מטרים כדי להשאר ספציפיים?
וזאת כדי ליצור את היכולת לסבול אימונים ספציפיים ביתר קלות מבלי להגיע לאימוני יתר, ובכך להוביל לשיפורים מוטוריים בדומה לכלי נגינה.
שוער למשל, צריך ליצור מצב אופטימלי בו התגובה העצבית שלו לגירויים ויזואליים תהיה מלווה ביכולת אתלטית תנועתית מותאמת. הדבר דומה ללוחם MMA שנדרש להגיב נכונה לגירויים שלא בשליטתו. אם אותו לוחם היה מתאמן בצורה "ספציפית" – מדען הספורט היה אומר לו שצריך לבצע סטים של 6 התחמקויות מאגרופיים, לנוח 5 דקות, ולבצע זאת פעמיים בשבוע כדי למנוע "אימון יתר".
אלא שלוחמי קונג פו במנזרים מבצעים אלפי חזרות ביום, בצורות ועצימויות שונות, כדי ליצור פריטה חסרת מאמץ מכלי הנגינה שנקרא גוף האדם.
וכך בדומה, שוער יצטרך להיות בעל היכולת הנפחית לבצע אימון ספציפי אלפי פעמים מבלי להגיע לאימון יותר. ובכלל, ממתי התחלנו להכנע לאימון יתר? מי אמר שאי אפשר לאמן את היכולת לא להגיע לאימון יתר? אנחנו רק שומעים על עומסים ואיך אסור לאף אחד לעבור את העומסים. ממתי הפכנו כמאמנים לתבוסתניים כאלה? איפה נכשלנו בהבנתינו את גוף האדם שאנחנו לא מאמינים שאפשר לאמן את היכולת לא להגיע לאימוני יתר ע"י בניית נפח עבודה?
כמובן, שיש גם סיבות כימיות מדוע אימון על מרחק רב יותר עלול להוביל לדחיית ההאטה בתוך המרחק הקצר יותר אך זה יוכיח את אותו הדבר – אין דבר כזה באמת "אימון ספציפי\, זהו מונח תבוסתני, שבא כדי להסיר כל משמעות מכל תחכום אומנותי בתכניות אימון, מעין פאשיזם רעיוני בתעשיית הספורט, שמנסה בדומה למשטרים אפלים לאחד את כל המחשבות האינדיבידואליות למחשבה אחת שמתקבלת ע\"י השליט ובכך ליצור "הרמוניה יפה" – לא בבית ספרו של השועל האדום.
כדי ליצור ספורטאי על, יש צורך באיכות, אכן, אך גם בכמות. ניתן להסיק אם כך דרך חוק העברה פשוט שספורטאי העל של העתיד יכול לבצע איכות בכמות גבוהה 🙂
מדוע הרבה מהתכנית כוללת הרבה איבוד שליטה בצורה של החלקות, נפילות וגלגולים?
בשועל האדום יש לנו אמרה, והיא "השליטה שבחוסר השליטה" – כלומר אנו מחפשים אקטיבית בתנועות האתלטיות המהירות שלנו מרכיב שורשי של אי-שליטה, ועליו אנו "רוכבים".
כשם שרוכב הסוס נמדד ב\"שליטתו\" את הסוס שהוא חיצוני לו, כך האתלט נמדד ב\"שליטתו\" את חוסר השליטה, שהיא בספורט מחולקת ל-2.
- אומנות התגובה לגירויים רנדומליים עליהם אין שליטה של האתלט (למשל הגנה בכדורגל)
- כל טקטיקה ביומכנית המצריכה שימוש אקטיבי במשקל הגוף להצלחתה (כמו זינוק לספרינט או שינוי כיוון)
בסעיף 1 ניתן לתאר את ה"שליטה שבחוסר השליטה" באמצעות הנוחות שבה האתלט מגיב לגירויים שאינו בשליטתו כמו תגובה לאיבוד כדור של חברו. מצד אחד אין לאתלט כל שליטה על מה שחברו טעה, ומצד שני הוא צריך להגיב באחריות, בטכניות ובחן על גבי חוסר השליטה שנוצר מקודם.
כל תגובה שתווצר ממצב הפתעה שכזה בהכרח תהיה "בהולה" ותגרור את האתלט הלא מאומן למכניקת בהלה ותגובת קפאון, כנצפה לעתים קרובות במגרשי הכדורגל. אם כך, אנחנו צריכים להתעקש שבתוך כל שינויי הכיוון והפקודות הרנדומליות שלעתים אנו רואים באימוני פיתוח יכולות – שהאתלט ישתמש בטכניקה נשלטת, בחן, ולא בבהלה ובחוסר שליטה. הדבר מצריך הרבה גריז, שכן החלקים במוח שאחראים על הנהגת הגוף נתקעים בגלגלי השיניים הסבוכים של הטבע הרנדומלי של המשחק, וכמאמנים עלינו לשמן אותם בגריז, כדי שיבואו לידי ביטוי.
בסעיף 2 אנחנו מדברים על חוסר שליטה גופני פיזי פשוטו כמשמעו, כפי שהוא מתבטא בטכניקה של זינוק, שינוי כיוון או ניתור.
למשל, כדי לזנק מ-0 קמ\"ש ולהאיץ במהרה, יש צורך בהלוואת משקל הגוף כולל את כיוון רצון הדחיפה עצמה אל מטרה אשר אינה בקרבת הגוף המיידי (כמו כשמנסים לקפוץ מעל שלולית, יש להתחייב לחלוטין למטרה ב\' שהיא לא מטרה א', וכל קפיצה שלא תהיה בכוונה להגיע לנקודה ב' תוביל לכשלון ולהרטבות) – או במילים אחרות, באומנות הצעד הראשון, זה שמכוון את רצונו שצעד ב\' לא יהיה קשור בשום צורה לצעד א\' ינצח את זה שרצונו שכל צעד יהיה קשור בשני מפאת פחדו להתחייב.
הדבר לעתים מבטא עולם פנימי דומה, שבו יש לספורטאי פחד מ"לשחרר" את עברו ולהשות באוויר, בין 2 בניינים גבוהים -באמונה שהוא יצליח. נפש הספורטאי שכזה תסרב לנתק עצמו מהבניין הראשון שמא "יפול" ובכך מנציחה את הברוך שבו הוא חי, שמציג את הכמיהה שלו להתקדם לבניין השני אך באותו זמן את הפחד לנתק את בניין א'.
אין הדבר המלצה לקפוץ מעל בניינים כמובן 🙂 אלא רק להמחיש נפשית את הכאב שבלנתק את שלשלאות העבר, ובכך מאבק שכזה יכול להתבטא גם גופנית, כשבאים לאמן יכולות אתלטיות עצימות כמו בנראה בתמונות לעיל.
האם \"חיזוקי מניעת פציעות\" לוקחים חלק מרכזי באימון?
"עשית חיזוקים? תעשה, זה ימנע לך פציעות"
"חיזקת את הגלוטאוס מידיוס? תחזק אותו, זה ימנע לך פציעות ברך"
\תעבוד על המפשעות ובטן תחתונה, זה ימנע פציעות במפשעות ובטן תחתונה"
שוב, חשיבה נכונה אך בכיוון ההפוך 🙂 זוהי אותה ההסתכלות השלילית על האימונים שראינו בבעיית העומסים – "תזהר שלא תעשה אימון יתר".
מדוע ההתעסקות הבלתי פוסקת במיקרו השלילי של איזה שריר מסוכן שיפצע, איזה אימון מסוכן מפאת נפחו, ואיזה סיבוב חיצוני של הכתף ימנע את הפריקה הבאה?
עבודת הנמלים שנקראת שיקום הפציעות והקניית הידע להגיע חזרה לביצועי עבר היא אחריותו הבלעדית של הפיזיותרפיסט – ממתי מאמני כושר צריכים לבזבז חצי שעה מזמן אימון יקר כדי לבצע הפעלות שרירי ישבן ותגובתיות עצביות בצורת כף רגל על חצי-כדור?
תפקיד מאמן פיתוח היכולות הוא בהקניית המכניקה הנכונה לכל אתלט אינדיבידואלית, עם התקווה שזו לבד תביא ל"מניעת פציעות" הפסיבית שפועלת 24 שעות ביממה רק מעצם העובדה שהאתלט זז בסנכרון עם יכולת וצורת גופו באמצעות המכניקה שלמד אצל מאמנו.
מניעת פציעות אקטיבית בצורה של בידוד איזורים כואבים בגוף היא שוב מאמץ דוחה ושלילי שמונע מהמאמן ומהספורטאי להגיע לגבהים חדשים ומשאיר אותם ב"מה שבטוח" – דרכי העבר ותעודות הביטוח שישאירו אתכם בליגה ב' או בליגה א' לעד. העיקר שאתם "בטוחים".
לא פעם ראינו מתאמנים מתחילים עסוקים בקינזיו טייפ וכיווצים אקצטנריים או איזומטרים איטיים בחדרי הכושר על בסיס קבוע בטענה שהם "נלחמים בפציעות ורוכשים תעודת ביטוח" – אותם ספורטאים כמעט תמיד נפצעים בסופו של דבר, וכדי להכות חטא על פשע, הם גם נמדדים משמעותית איטיים יותר מספורטאים "חופשיים" שלא כבולים לעולם האורתופדיה בנפשם 24 שעות ביממה.
זה לא שאנחנו לא עושים תרגיל פה ותרגיל שם שנגנב ממילון הפיזיותרפיסטים האהובים עלינו, כי אנחנו כן! במיוחד בחימומים או מנוחות.
אלא יותר ברוח הדברים, אנחנו לא חובשים איזור שאנחנו חושבים שיפצע כי אנחנו לא אנשים שליליים ואנחנו מאמינים שהטכניקה והתנועות הן אמת והן כשלעצמן מפחיתים סיכון לפציעות ביומכניות.
למעשה, כל ספורטאי שמגיע לאימון בשועל חבוש ללא סיבה רפואית, בין אם בתחבושת או ב"קינזיו טייפ" – נדרש מיידית לשחרר את ההתנהגות התבוסתנית הזאת, להסיר את גלגלי העזר המנטליים שיצר לו באמצעות חבישות ושריון, ולהפגש עם העולם האתלטי הטבעי שהוא עתיד לשלוט בו.
"אבל מה אם אפצע? אני חייב את התחבושות" זה בדיוק כמו להגיד "אבל מה אם אפול?" כשבאים לרכב על אופניים בפעם הראשונה.
