קוראי השועל כבר יודעים שאימוני זריזות איכותיים לא מקורם בתרגיל שמדמה פעולה במשחק כלל – זהו ה"אובייסט" הקלישאתי שאפילו כבר בשנות ה-50 נחקר כשיטה לא אמינה לשפר מרכיבים בגוף האדם מהסיבה הפשוטה שאותו מנגנון עצבי/שרירי מקבל תשדורות על בסיס יום-יומי כבר מהמשחק עצמו.
נקח לדוגמא את מושון.
מושון הולך לעבודה ברגל כל חייו מדלת הבית בשכונת רחביה עד לתחנה המרכזית ירושלים – ואותו דבר בחזור.
משה מבקש עכשיו להשתפר בהליכה, שכן הוא הולך כל יום לעבודה וזה חשוב לו – לגיטימי לחלוטין.
האם ננסה לשפר את הליכתו באמצעות עוד הליכות אבל למקומות אחרים? מה יקרה? ניחשתם נכון – לא יותר מדי – שוב, כי אותו המנגנון כבר בפעולה רציפה ו"סחטנו" ממנו את כל מה שיש לסחוט עם שנים של שעתיים הליכה ביום.
דוגמא נוספת היא ג'וני.
ג'וני הוא בלם בכדורגל שמבקש לשפר את עבודת הרגליים שלו כדי שיוכל להגיב ולהיות תחרותי גם עם השחקנים הטובים בעולם.
האם נקח את ג'וני לרחבה, נציב לו קונוסים ונגיד לו הנה, תתחיל לרוץ את זה ימין ושמאל עד שתהיה הטוב ביותר? הרי זאת הפעולה שהוא צריך לאמן, למה שלא פשוט נציב את הקונוסים במקומות הנכונים ונגיד לו לעבוד ומדי פעם נתן לו איזה צעקה שיהיה יותר מרוכז? למה שלא נתן לתרגיל לעשות את שלו ולהתפלל לבורא שבגלל שהתרגיל ספציפי הרי זה יביא לשיפור?
אם מרבית הדגש של האימון יושם על עצם זה שהתרגיל "אמור" להיות טוב בגלל שהוא ספציפי, אזי פספסנו בגדול את מטרת האימון שכן בכל מצב טקטי אמיתי של תחרות חיה, ה"ספציפיות" של תרגיל מסויים תבלע בחור שחור ואין-סופי של תגובתיות אוטומטית. בין אם זה בגיל 10 ובין אם זה בגיל 25. אדם שלומד אקורדים על הגיטרה מהבוקר עד הערב (מפני ששירים מורכבים מאקורדים אז הוא לומד אקורדים) לעולם לא יוכל לעמוד על במה ולאתלר לקצבים המשתנים של הלהקה כמו אדם שלומד את שורשי המוזיקה בנוסף לאקורדים.
יגיע שאלתיאל וישאל: "אך מה עם עקרון הספציפיות בספורט, שאומר שכדי לשפר מהירות כיווץ צריך לעשות כיווצים מהירים?"
נענה לשאלתיאל שהוא שוב נתפס על הקליפה של הפרי – שהרי ברור שאימון כלשהו יהיה, ושהרי ברור שהאימון שיהיה יצטרך להכין אותו ליום הקרב, ושהרי ברור שיהיו מעורבים שם גם כיווצים מהירים, כאמור בראש הדף "זה האובייסט" ! השאלה היא מתוך מה פועלים, מתוך הקליפה או מתוך הפרי עצמו.
2 ילדים קיבלו משימה לקרוא את אותו ספר, משמע שניהם חייבים לקרוא את הספר.
ילד ראשון, קורא את הספר ושוקע בסיפור כי הוא מגלה שיש מרכיבים בדמויות שמזכירים לו את חייו שלו או חייו כפי שהם עלולים להיות.
ילד שני, קורא את הספר תוך פספוס של מילה פה מילה שם, משפט פה משפט שם. הוא מסיים סשן קריאה בחצי-הפרק, ומתחיל את הסשן הבא מהפרק הבא. הילד הזה קורא את הספר כדי לסיים ולהבין אולי את השם של הדמות המרכזית כדי שיוכל לענות על איזה שאלה וזהו.
נשאלת שאלה פילוסופית – האם אפשר להגיד ששניהם קראו את אותו הספר? שכן, איך אפשר שמתוך ספר זהה לחלוטין אצל שני הילדים יצאו שתי משמעויות שונות?
כדי לקרב את הנושא את לבכם, מה אם שני ילדים יקבלו משימה להיות זריזים יותר, נתון מדיד לחלוטין בהתחשב במרחק זהה בין המטרות.
ילד ראשון, עושה את התרגילים תוך הבנת טריקים בתוך התרגיל, הרגשות מסויימות שמשתייכות לכל חלק בתרגיל, השוואת נראותו לזאת של אחרים, שמיעת הצליל הספציפי שהפקק עושה כנגד הדשא.
ילד שני, עושה את התרגיל כדי לסיים את האימון. הוא ילד של מצויינות והדגש שלו הוא רק על ביצוע ההוראות עד לסוף האימון, כדי שיוכל לסמן V על לוח הזמנים המקצועי שלו בחדר השינה.
נשאלת אותה שאלה פילוסופית – האם אפשר בכנות להגיד ששניהם עשו את אותו תרגיל?
"הישיר הטהור" ו"העקיף הזר"
כשמדברים על לימוד כלשהו בחיים – בעולם מושלם לו היינו דף חלק לחלוטין מבחינה מוטורית ופסיכולוגית – כל לימוד מפורש היה מגיע ישירות לכלל המערכות ללא כל מכשול בצורה האופטימלית ביותר.
כל הוראה של מה לעשות ואיך לעשות היו צריכות בדיוק 2 דקות של הסבר ועשייה מושלמת. במצב הזה אין שום מגבלות מכניות, שום מגבלות מנטליות, שום מגבלות הקשורות במרכיבים עצביים – פשוט לימוד ועשיה.
הפשט הוא הצורה הנעלה ביותר של לימוד מכיוון שהוא בבסיסו מאפשר למאמן לדבר כמה שפחות, ועקב כך כמה שפחות "לזהם" את הפיתוח האישי של אותו ספורטאי בתורה זרה, שעלולה לא להגיע ליום התחרות במלוא.
כבר נאמר במקורות "ולא ילמדו עוד איש את רעהו" בדיוק מסיבה זו, שהצורה הנעלה ביותר של כל לבב להגיע לידיעה היא דרך עצמו ללא הוראות מאדם זר כלל, שכן כל חכמה של אדם אחר היא לא חכמתך ולכן בחזקת איבר-זר שמושתל בגוף אדם יחודי ועצמאי.
עם זאת, אנחנו לא חיים בעולם מתוקן לחלוטין ואין כלל יכולת להנפיק ידיעת הדבר, אין אם זה ידיעה מנטלית או ידיעה ספורטיבית ללא פירוקה לגורמים ושכבות הכרה (לכן נאמר "לעתיד לבוא" דהיינו לא עכשיו).
כך, אפילו ש"פשט התרגיל" אמור בעולם מושלם להיות הצורה הנעלה ביותר ללימוד תרגיל – הוא הצורה הגרועה ביותר ללמוד אותו בעולם שקיים. המרחק הזה, בין המצוי לרצוי הוא גורם תמידי למתח שצריך להיות שרוי באימון בין לימוד לבין עשיה – מתח שאינו יודע מרגוע.
לכן יש צורך בפירוק התרגיל לשורשיו, בדומה לפירוק כל מילה לאותיות שורשה ולימודם. ספציפית, אם "מהירות" היא מילה, אנחנו נחפש מהו שורש המילה – נלמד כל אות ואות בשורש, ואז כשנבוא חזרה להרכיב את המילה שנקראת מהירות נקבל בדיוק את אותה המילה מקודם, אבל עם חצי חיוך שמרמז משהו כמו "היי, אני מכיר אותך, היינו תקועים במעלית פעם 3 שעות וניסינו לתקן אותה מבפנים" – מעין סוג של מאבק בעבר שמביא לידי נוחות בהווה.
כשלומדים שורשי תנועה, יש גם עניין להתאימם לאותה הביוכניקה של הספורטאי הנתון וגם עניין תמיד לזכור שאותו הפירוק לשורש הוא לא בדיוק "זה" – אלא רק ידיעה שעתידה להכלל בפשט לפי הבנת הספורטאי.
הפיכת הלימוד ה"עקיף" לקדוש גם היא מוכרת בכותלי בתי הספר למאמנים, שכן היא מספקת למאמן ולספורטאי איזשהו הבל להאחז בו בזמן שהשנים עוברות עד לכשלון ולפרישה.
"לו רק אגיע למתח הרצוי בשריר ההמסטרינג, שיאפשר לי אז לכפוף את הברך בחוזקה, מה שיאפשר לי אז להפיק יותר כח, מה שיאפשר לי אז להפיק יותר מומנט, מה שיאפשר לי אז להפיק אותו מוקדם יותר בתנועה, מה שיאפשר לי אז להיות מהיר, מה שיאפשר לי אז להצליח בספורט שלי" – משפט שעד סופו, הספורטאי יפתח את העיניים ויראה שהוא בן 32, בספסל של קבוצה בליגה נמוכה אבל הכל בסדר כי היא "התמסר לתהליך" או כמו שנאמר ברשת היום "trust the process" כערך עליון.
אז אכן, כמו שנאמר לעיל – המתח בין הישיר לעקיף חייב להיות תמידי, כמו שתי קבוצות בתחרות משיכת חבל אבל עם אף מנצחת. אם הצד הישיר מנצח – מאבדים את שורשי התנועה והאינטימיות שתביא לידי נוחות בשלב מאוחר יותר. אם הצד העקיף מנצח – שוכחים מהספורט עצמו, ומזריעים את אדמת הלב בידע זר של אנשים אחרים כדי להגיע לאיזשהי "תחושת רצינות".
ראיתי אינספור ספורטאים בעשור האחרון מתמסרים לאיזה "הליך פיזיותרפי/אימוני" לאחר פציעה ראשונית מפאת הנוחות שבשיפור העקיף והפירוק לגורמים, שמאפשר סדר יום קל יותר אמנם, אבל גם טומן בתוכו השמדת כל הסגנון האישי וההתלהבות מלב הספורטאי.
אז כן, תרגישו חופשי להגיע ל-150" סקוואט". זה יתן אכן פונטציאל גבוה יותר לפיתוח כח מתפרץ ספציפי. תרגישו חופשי לעשות דילוגים פלאומטרים מצד לצד, זה אכן יכול להביא לשיפור מוטורי שיעבור לזריזות הטקטית.
וכן, תרגישו חופשי לעשות "חיזוקים" בצורה של מניעת פציעות או שיקום מאוחר מפציעה, זה עלול לשמור עליכם.
אבל – אל תרגישו יותר מדי בנוח בכל שלב ושלב!
חלק א' – הרצף ההתקפי – עקרון "גז תמידי"
אחרי הנחת התשתית שממנה נתחיל ללמוד מהם התבלינים הסודיים שהופכים אדם לזריז באמת, נגע כעת במספר עקרונות שורשיים שהדגש עליהם יוביל להכרה יותר אינטימית של מונח הזריזות.
הנשק הראשון שעליו נדבר נקרא בשועל "גז תמידי" – והוא בקצרה:
היכולת של אדם לבלום ממהירות, לשנות כיוון תנועה ממהירות, ולהגיב לגירוי ממהירות – תוך מניעה מוחלטת מהאטה רצונית.
רוב הספורטאים, בבואם לשנות כיוון בתרגיל מסויים, למשל תרגיל הזיג-זג שבו משנים כיוון בערך ב-45 מעלות בין כיפה לכיפה (כ-10 מטר בין הכיפות) תוך ריצה במהירות מקסימלית – יאטו אקטיבית מעט לפני כל קונוס כדי לאפשר להם שינוי כיוון חד יותר. אלה שלא יאטו – ירוצו מלכתחילה לא במהירות מקסימלית כדי שהם יוכלו להגיע לקונוס במעין שתילת רגל ציר ולצאת שוב חלילה.
בשני המקרים הרצון ל"זריזות" הפך את האתלט לפחות אתלט בצורה לא רצונית! הרי איך יכול להיות פרדוקס שכזה, שבו כדי להיות יותר זריזים אנחנו צריכים להאט?
נקביל את הדבר לנסיעה בכביש עם אוטו פרטי אל מול נסיעה במסלול מירוצים עם רכב NASCAR משופר.
בבואנו לסיבוב חד, הרכב המשפחתי יאט לעתים בלחיצה על דוושת הבלם, כדי שיוכל להכנס לסיבוב מבלי להזרק ולהחליק. זוהי הפעולה המומלצת ברכב שנועד לנסיעה בכביש ציבורי – כדי לא לסכן את שאר משתמשי הדרך.
במירוץ עם קהל, הנהג שינסה ללחוץ על דוושת הבלם בכל עיקול בנסיון להאט לתוך הפניה – ככל הנראה יפסיד.
היצרן ספציפית שואל עצמו כל הזמן כיצד אותה השלדה והמתלה של רכב המירוץ יוכלו להשאר דבוקים לכביש גם תוך עיקול ב"גז" או לכל הפחות עיקול ללא בלימה אקטיבית משמעותית. מטרת היצרן היא להביא לכך שהרכב לא יחליק, לא יזרוק ישבן וימשיך להפיק את כוחות המנוע אל הגלגלים גם תוך עיקול חד!
אין הרצון הזה של היצרן לייצר רק רכב שמסוגל לפנות מהר, אלא יותר חשוב – רכב שמסוגל "להתאושש" מהפניה יותר מהר דווקא מכיוון שהמרחק בין הטכניקה של ה"עיקול" לטכניקה שבאה אחרי הכל הצטמצם שכבר לא מדובר בשני מרכיבים שונים לחלוטין.
אם נחזור לזיגזג של הספורטאי שלנו, אנו צריכים לשאול את עצמינו שלוש שאלות:
- כיצד להכנס לכל פניה של 45 מעלות במהירות הגבוה ביותר?
- כיצד לא לגרום לכך שהמהירות תביא לסטיה מנתיב התרגיל, שהרי מהירות גבוהה יותר מביאה לעיקול רחב יותר?
- כיצד להתאושש משינוי הכיוון, ולהתחיל עוד "ישורת" עד לקונוס הבא, מבלי להרגיש את המתח בין שני ההפכים הללו לכאורה?
עקרון ה"גז התמידי" הוא אולר שוויצרי שמסוגל לענות על שלושת השאלות האלה! הרגישו חופשי לגלול מעט מעלה כדי להזכר בהגדרה המודגשת בתחילת הפרק של מהו ה"גז התמידי".
כעת נחדד אותו יותר בצורה ספציפית לתרגיל שלנו.
עקרון הגז התמידי בהקשר של תרגיל הזיג זג שאנחנו מדמיינים אומר שאנחנו צריכים להגיע לכל כיפה גם במהירות גבוהה, וגם למצוא דרך לשנות כיוון מבלי להאט. מדובר במעין סתירה לוגית, שהרי איך אפשר לשנות כיוון מבלי להאט?
בעולם הלימוד המוטורי, יש הבדל בין הכוונה לבין הפיזיקה בפועל. כשאנחנו מכוונים לגז תמידי בקונוס ושוללים כל האטה, אין זה אומר שאנחנו לא באמת נאט. עובדתית, הקמ"ש יורד למשל מ-20 במהלך 10 מטרים של הריצה לקונוס, ל-0 קמ"ש בשינוי הכיוון. אך הכוונה היא לתפור את החלק של לפני הקונוס אל החלק של אחרי הקונוס כדי למנוע את התחושה של "שני חלקים" שחוזרת על עצמה כל שינוי כיוון.
משתמע אם כך שה"גז התמידי" הוא יותר כוונתי מאשר מעשי, וזה בדיוק מה שהופך את זה לנשק אדיר של סגנון אישי – בדיוק בגלל שהוא מאפשר גמישות טכנית בתוכו!
נלביש את העקרון הזה על שלושת השאלות לעיל ונענה:
- כיצד להכנס לכל פניה של 45 מעלות במהירות הגבוה ביותר?
אנו נכוון לריצה במהירות מקסימלית לכל קונוס, מהסיבה הפשוטה שאנחנו הולכים לשנות את הכוונה של "האטה" בקונוס ל"התקפת הקונוס". תחשבו על מצב השרדותי שבו אתם צריכים לשבור חלון גדול כדי לקפוץ מבית בוער. ריצה אל החלון במהירות נמוכה בגלל ש"שיש חלון בסוף וזה יכאב" תוביל לכך שגם יכאב לכם, גם לא תשברו את החלון כי מהירות ההנתגשות בו נמוכה מדי, וגם תהיו כלואים בתופת השריפה. אכן, שינוי הכוונה ל"ריצה במהירות מקסימלית תוך התחייבות לפגיעה בחלון תוך התקפתו ממש, שבירתו וקפיצה מצידו השני אל האוויר הצח" היא הטקטיקה הראויה.
כך גם בזריזות, אם "נתקיף" את הקונוס בשלל צורות (עוד בהמשך הפרקים) במקום לחשוב עליו כמחסום בלתי שביר, נוכל לתפור את ה"לפני" וה"אחרי" של שינוי הכיוון ליחידה אחת, מה שמוביל את ההכרה לראות את זה כ"זריזות" אפילו אם הצופה לא מבין כלום באתלטיקה.
כל מי שראה כלבים מסוג בורדר-קולי משחקים בחוץ רואה שהם פונים תוך "לחיצה מתמדת על הגז" במקום להאט כל פעם שהכדור משנה כיוון או שהמטרה (עורב למשל) הולכת למקום אחר. הוא תופר את שלל הכיוונים של ה"קורבן" למטרה אחת במקום לחלק אותה ל-20 ריצות שונות, ובמוח שלו מדובר רק בריצה אחת.
2. כיצד לא לגרום לכך שהמהירות תביא לסטיה מנתיב התרגיל, שהרי מהירות גבוהה יותר מביאה לעיקול רחב יותר?
- כיצד לא לגרום לכך שהמהירות תביא לסטיה מנתיב התרגיל, שהרי מהירות גבוהה יותר מביאה לעיקול רחב יותר?
עם המהירות, באה אחריות. הגברת המהירות לפני שבאים לשינוי כיוון מביאה לפוטנציאל "לאבד" את המסלול ולקחת עיקול רחב מדי, כמו אוטו שנכנס לסיבוב תוך כדי שהוא עובר נתיבים, בנסיון לא להחליק ו"ליישר" את הפניה כמה שיותר.
אנו צריכים למצוא דרך "להמיר" את המהירות הזאת במשהו מאותה עצימות ההתקפה, אך לכיוון אחר. אני אוהב לחשוב על זה בצורה של מרחק כפות הרגליים מהדשא. אם בריצה עצמה לקונוס הראשון, מרחק כפות הרגליים מהדשא הוא 40 סנטימטר במהלך הריצה – אזי "בלימה ושינוי כיוון" בתנועות קטנות של כף הרגל, במרחק 5 סנטימטרים מהרצפה – לא יצליחו להמיר את כל הכוחות שנאספו במהלך הריצה.
הפתרון הוא לנסות לשמור את המרווחים מהדשא גם תוך ההשענות, ההנמכה ושינוי הכיוון. בשועל אנחנו קוראים לטכניקה הזאת "כיפה בטון" והיא מתוארת בפרק "ענייני הזריזות".
בשורה התחתונה, אם נתקיף את הקונוס באותו "פה גדול" שפתחנו על הריצה, ונתקתק את שינוי הכיוון עם יותר תנועה ברכית ולא רק תנועה כף-רגלית, יהיה לנו סיכוי גבוה יותר להמיר ריצה מקסימלית לשינוי כיוון.
- כיצד להתאושש משינוי הכיוון, ולהתחיל עוד "ישורת" עד לקונוס הבא, מבלי להרגיש את המתח בין שני ההפכים הללו לכאורה?
יש תרגיל שאנחנו אוהבים לעשות שממחיש את ה"תפירה" של לפני שינוי הכיוון עם הריצה שאחריו – והוא תרגיל הגליץ'.
אנחנו רצים במהירות מקסימלית בקו ישר, ואז פונים ב-180 מעלות תוך החלקה מלאה על כר הדשא לפני ריצה חזרה למקום ממנו באנו. הרמז האימוני הוא כיצד "להזיז את הרגליים בתנועת ריצה" גם תוך כדי הגליץ' עצמו, כאילו שמישהו מחשמל אתכם עם טייזר. הדבר מביא לכך שבסיום שינוי הכיוון (הגליץ' במקרה הזה) כל המערכות כבר יהיו במצב שיגור מכיוון שהן מעולם לא עזבו אותו, וכך התפירה תושלם לתנועה אחת.
עקרון הגז התמידי הוא אכן נשק מנטלי די יעיל, מכיוון שכל ספורטאי יבחר לנצל אותו אחרת. אז כן, יש את הוראות כל תרגיל והשמיים עדיין כחולים, אך השורש הזה שנקרא "גז תמידי" הוא בחזקת מלח על החביתה – זה תמיד עובד, זה תמיד טעים יותר וכל מה שנשאר זה להחליט אם קצת או הרבה.
זוהי סדרה מרובת פרקים בנושא הזריזות – הפרקים הבאים יהיו קצרים יותר ויתמקדו בעוד "סודות" שהופכים את תרגילי הזריזות שאתם לוקחים מהאינטסגרם למשהו אישי יותר שיביא לשיפור ארוך טווח. כל המלצה של תרגילים, כפי שראיתם, היא מכוונת לשורש מסויים שבמקרה הזה הוא "גז תמידי" – בניגוד להבאת התרגיל בגלל שהוא "ספציפי לספורט בו אני עוסק" – וזו לעניות דעתי הצורה לאמן תרגיל.